תשלום גמלה לעובדי חברה המצויה בהקפאת הליכים

עו"ד קרן רייכבך – סגל עו"ד גיא אידו
בסוף חודש ינואר 2014 ולאחר למעלה מ- 6 שנים מיום הגשת הערעור, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בהרכב מורחב של 7 שופטים, שקבע כי בלא שניתן צו פירוק לחברה, לא ניתן לחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לעובדי חברה, במקרה של מתן צו הקפאת הליכים ואישור הסדר נושים (ע"א 110/08 המוסד לביטוח לאומי נ' רו"ח גבי טרבלסי).

הרקע לפסק הדין הינו מחלוקת משפטית שהתעוררה בשנת 2005, לאור קריסתה של חברת "קלאבמרקט" והצעת הנאמנים שמונו לחברה על ידי בית המשפט לערוך הסדר נושים לחברה שלה ניתן צו הקפאת הליכים, כשבמסגרתו התבקש המוסד לביטוח לאומי לשאת בתשלום הגמלה המשולמת לעובדים במקרה של פירוק או פשיטת רגל, בהתאם לסעיף 182 וליתר הוראות פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 – גם במקרה בו ניתן צו הקפאת הליכים ואושר הסדר נושים לחברה.

על פי הוראות הדין, זכאי עובד (או קופת הגמל) לקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי לכיסוי חוב שכר עבודה ופיצויי פיטורים הקיים כלפיו, עד תקרה מסוימת המתעדכנת מדי שנה, במקרה שבו מעבידו הפסיק את פעילותו וניתן צו פירוק (בעניינה של חברה) או צו פשיטת רגל.

בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא (בדימוס) ורדה אלשייך) קיבל את בקשת הנאמנים וקבע כי על המוסד לביטוח לאומי לשאת בתשלום הגמלה במקרה בו ניתן לגבי החברה צו הקפאת הליכים שהוביל לאישור הסדר נושים, גם מבלי שניתן צו פירוק. הטעמים המרכזיים להחלטה היו כי המדובר בהליך שמאפייניו הם של חדלות פרעון – פירוק ופשיטת רגל, ולפיך אין למקום להבחין בין המצבים השונים של הליכי חדלות פרעון; בעת חקיקת הסעיף מוסד הקפאת ההליכים כמעט ולא היה בשימוש וכי אין המדובר ב"הסדר שלילי" על כן, יש להשלים דינים אלה מהוראות הקיימות בדיני הפירוק.

בהתאם להסדר דיוני שהושג בין הצדדים טרם מתן ההחלטה, הוגש ערעור המוסד לביטוח לאומי על פסק הדין.

כב' הנשיא גרוניס, אשר לעמדתו ולהכרעתו הצטרפו כלל שופטי ההרכב, עורך בפסק הדין דיון בשאלה, האם ניתן לחייב את המוסד לביטוח לאומי בתשלום הגמלה באמצעות "טכניקות משפטיות" – "פרשנות תכליתית" של החוק ו"השלמת חסר" הקיים בהוראות החוק. כב' הנשיא דחה אפשרויות אלה וקבע כי אין מקום להורות למוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לחברה כשלא ניתן צו פירוק. בית המשפט מנה את הנימוקים הבאים: חשש כי הגמלה תיטיב דווקא עם יתר נושי החברה ולא עם עובדי החברה, כאשר מדובר בהסדר לפיו קיימת יכולת השפעה על אופן חלוקת כספים המצויים בקופת החברה לחלוקה לנושיה, והחוב לעובדים יגולגל למוסד לביטוח הלאומי, כך ששיעור הדיבינד ליתר הנושים יהיה גבוה יותר; מטרת תשלום הגמלה היא לעובדים שאיבדו את מקום עבודתם ואילו במקרה של הסדר נושים, העובד אינו דווקא מאבד את מקום עבודתו; החשש כי הזכאות לגמלה תנוצל לרעה ותיצור "תמריץ שלילי" לחברות ליזום הליכי הקפאה והבראה בלא הצדקה מספקת, כדי לזכות בסיוע בתשלום השכר לעובדיה ובעלי השליטה בחברה ומנהליה לאו דווקא יאבדו את מעמדם בחברה לאחר אישור ההסדר; קושי בכניסת המוסד לביטוח לאומי בנעלי העובדים גם בקשר להשתתפות באסיפות הנושים המתכנסות לדיון בהסדר; תיקונים מס' 18 ו- 19 לחוק החברות שנערכו לא מכבר כוללים הוראות מפורטות העוסקות בשיקום והבראת חברות הסדרים שונים מדיני הפירוק וזכות קבלת הגימלה איננה ביניהם.

לפי פסק הדין, אין להחיל ולהרחיב בדרך של "חקיקה שיפוטית" את הוראות ההסדר שבחוק הביטוח הלאומי בנוגע לחברה שלגביה ניתן צו הקפאת הליכים ואושר הסדר נושים, בלא שניתן צו פירוק. חיוב המוסד בגמלה באמצעות "חקיקה שיפוטית", יהווה סטיה מהתכלית שלשמה נקבעה הזכאות לגימלה בחוק, ובנוסף, יהיה צורך לשם כך בקביעת הסדר מורכב שאינו מתאים להסדרה באופן שיפוטי. על כן, ההסדרה חייבת להיעשות על ידי המחוקק והוא בלבד.