תנאים לחלוקת דיבידנד בתשלומים לאור פרשת 'בזק'

בחודש ינואר 2011 פנתה 'בזק' לבית המשפט בבקשה לאשר לה חלוקת דיבידנד בסכום של כ-3 מיליארד ₪ לבעלי מניותיה, בשש מנות חצי-שנתיות. בחודש יולי 2011, לאחר תשלום המנה הראשונה, הגישו נושים של בזק לבית המשפט התנגדויות לביצוע התשלום השני של הדיבידנד, בטענה כי מאז שהחליטה בזק על החלוקה ועד מועד התשלום, השתנו הנסיבות באופן משמעותי, עד כדי חשש שאיתנותה הפיננסית של בזק לא תעמוד לה גם ביום תשלום הדיבידנד. בבקשה אף נטען, כי בעל השליטה בבזק (אלוביץ') מבקש להעמיס חובות והוצאות מימון על בזק, על-מנת להחזיר את חובותיו בגין רכישתה. פרשה זו העמידה תחת עינה הבוחנת של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב את אופן היישום של מבחן יכולת הפירעון, המשמש כאחד המבחנים להכשרתה של חלוקת דיבידנד על-ידי בית המשפט.

ככלל, חברה החפצה לחלק דיבידנד מחויבת לבחון את יכולתה לבצע זאת על-פי מבחן כפול הקבוע בחוק החברות: "מבחן הרווח" ו"מבחן יכולת הפירעון". בעוד שמטרתו של מבחן הרווח היא להבטיח כי החלוקה תתבצע מרווחי החברה בלבד, הרי שמבחן יכולת הפירעון נועד להבטיח כי החלוקה לא תפגע ביכולתה של החברה לפרוע את חובותיה הקיימים או העתידיים, בהגיע מועד פרעונם. תכליתו של ההסדר הסטטוטורי הינה יצירת איזון בין זכויותיהם של בעלי המניות להשאת רווחיהם, לבין ההגנה על זכויותיהם הלגיטימיות של נושי החברה, למנוע את דלדול קופתה של החברה המשמשת להחזר החוב כלפיהם, כך שאם עסקיה של החברה מניבים רווחים העולים על שווי ההתחייבויות, הרי שניתן לחלקם לבעלי המניות. חלוקה שכזו, אף שהיא מקטינה את הונה העצמי של החברה, מקיימת את מבחן הרווח מאחר והיא מתבצעת מתוך עודפיה של החברה ולפיכך, יכולה להתבצע בלא שתהיה לנושים זכות התנגדות. בהקשר זה יש לציין כי הדין רואה בדירקטוריון כגוף המוסמך לבחון את התקיימותם של המבחנים לחלוקת דיבידנד וכי עליו מוטלת האחריות במקרה של חלוקה אסורה.

כאשר החלוקה אינה עומדת במבחן הרווח, אך עומדת במבחן יכולת הפירעון, מוסמך בית המשפט לאשר חלוקת דיבידנד. אם החלוקה אינה עומדת במבחן יכולת הפירעון, גם בית המשפט אינו מוסמך לאשר החלוקה. יצויין כי אחריותו של הדירקטוריון לקיומו של מבחן יכולת הפירעון ממשיכה להתקיים גם בהינתן אישורו של בית המשפט לחלוקה מסוג זה.

מבחן יכולת הפירעון התפרש בספרות ובפסיקה כמבחן כלכלי רחב, הבוחן באופן הסתברותי את יכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה, היינו, האם קיים חשש סביר שהחברה תגיע למצב של חדלות פירעון בעקבות החלוקה.

בפרשה זו, טענה בזק כי עם אישור חלוקת הדיבידנד, היא גרעה את מלוא סכום החלוקה מדוחותיה הכספיים, ולפיכך אין להפעיל את מבחן כושר הפירעון בשנית במועדי תשלום הדיבידנד. למרות זאת, קבע בית המשפט כי מאחר וחלף זמן מאז ניתן האישור לחלוקה, הרי שייתכן שמצבה הפיננסי של בזק השתנה, ולכן עליה לבחון מחדש את יכולת הפירעון שלה בסמוך לתשלום כל מנה מסכומי הדיבידנד. כמו-כן, נקבע כי בעתיד נושה יוכל לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה לבחון את יכולת הפירעון מחדש, בהינתן שהשתנו הנסיבות והחברה לא עשתה-כן בעצמה. לגופו של עניין, בחן בית המשפט את איתנותה הפיננסית של בזק והחליט לדחות את התנגדויות הנושים ולאשר את תשלום הדיבידנד.

הנה-כי-כן, מקום בו קיים פער זמן משמעותי בין מועד אישור הדיבידנד במוסדות החברה (או בבית המשפט) לבין מועד תשלום הדיבידנד, הרי שעל דירקטוריון החברה לבצע בחינה מחודשת של יכולת הפירעון של החברה בסמוך לתשלום הדיבידנד.

הלקח ממקרה זה הוא כי דירקטוריון שלא ירצה להיחשף למצב של חלוקה אסורה, או להתנגדויות עתידיות של נושים, יצטרך לבחון את יכולת הפירעון של החברה על-פי אבני דרך שיגדיר בהתאם לפרק הזמן החולף בין מועד אישור החלוקה (או ההתחייבות לתיתה) לבין מועד ביצועה.