שקועים במלט עד צוואר

עו"ד אליס אברמוביץ

בחודש יולי, פורסם בעיתונות הכלכלית כי מוקדם יותר השנה, פנתה יצרנית המלט הר-טוב בתלונה לממונה על היטלי סחר במשרד הכלכלה, וזאת על רקע עלייה משמעותית בהיקף יבוא המלט מיוון ומתורכיה במחירי היצף. התלונה, אליה הצטרף גם מונופול המלט נשר, הובילה לפתיחה בחקירת היצף ביבוא המלט לישראל.

הצעד העיקרי של יצרנים מקומיים נגד יבוא מחו"ל הוא השימוש ב"היטל היצף" – מכס על יבוא במחירים זולים יותר ממחיר הייצור של נשר והר-טוב. היטלים אלו, הקיימים גם היום, פועלים באופן יעיל למדי: נשר מחזיקה ב-75% מהשוק, והר-טוב מחזיקה בכ-7% נוספים. בעבר, היה מפעל הר־טוב בבעלות נשר, והממשלה כפתה עליו ב–2015 להימכר, כחלק ממאמציה להכניס תחרות לענף המלט, בעקבות המלצות ועדת הרשקוביץ מ–2012, במטרה שיתחרה בנשר ויוריד מחירים. בפועל, בין הר־טוב למונופול נשר קיימים אינטרסים עסקיים צולבים, והם לא מתחרים זה בזה.

חברות שפעלו בעבר בישראל בתחום ייצור ויבוא המלט נואשו, ופרשו מן השוק. זהו, למשל, סיפורה של חברת לאפארג' הצרפתית  (Lafarge)- יצואנית של חומרים לענף הבנייה, המחזיקה מפעלי ייצור ב-70 מדינות בעולם. היא החלה לפעול בישראל ב-1999 באמצעות חברת סי אנד אל, המשותפת עם כימוביל. באותן שנים, 2000-2001, הגיע יבוא המלט לשיא של 30%. אך ב-2002 החל משרד התמ"ת להטיל מגבלות על היבוא. לאפארג' הפסיקה את פעילותה בישראל לאחר שלבקשת נשר, משרד התמ"ת פתח בחקירה בחשד ליבוא בהיצף של כמה יבואנים, ובהם לאפארג'. משרד התמ"ת החליט, בשנים 2002-2003, להטיל היטל על יבוא בהיצף, או להגיע להבנות על השוואת מחירו לזה של המלט שמייצרת נשר. זאת, חרף התנגדות הממונה על ההגבלים העסקיים אז, דרור שטרום."בלאפארג' אמרו שאם מדינת ישראל רוצה להקשות על יבוא מתחרה, הם לא יתאמצו לפעול בשוק שהוא קטן ממילא", סיפר אחד המקורות בענף המלט (דה מרקר, 4.8.11).

על פי נתוני לשכת המסחר, שוק המלט בישראל נאמד כיום בכ-3 מיליארד שקל בשנה. מחירי המלט משפיעים באחוזים בודדים על עלויות הבנייה של דירות, ובשיעור משמעותי בהרבה על מחירי תשתיות שהמדינה מממנת. בשנה האחרונה נפתח שוק המלט בישראל לתחרות ממשית כאשר חברת סימנט, שבשליטת מספנות ישראל, החלה לייבא ארצה מלט, המיוצר על ידי תאגיד לאפארג' ביוון. על פי לשכת המסחר, בתוך כשנה בלבד הורידה סימנט את מחירי המלט בכ-30%, ונתח השוק שלה גדל לכ-8%.

מלחמתה של חברת נשר ביבוא המלט לישראל מתנהלת מזה למעלה מ-15 שנה. בספטמבר 2001, הגישה נשר תלונה לממונה על היטלי סחר במשרד התעשייה והמסחר (כשמו דאז) על יבוא מלט בהיצף מירדן, מרומניה ומתורכיה. הממונה קבע, כי יש יסוד לכאורה לתלונות נשר, ופתח בחקירה, שבסופה מצא כי היה לכאורה יבוא בהיצף של מלט מתורכיה, ואף קבע כי לכאורה ההיצף גרם לנשר נזק של ממש.

בסוף שנת 2003 קיבל שר התמ"ת את המלצת הוועדה המייעצת לנושא היטלי היצף, והחליט להטיל היטל היצף על יבוא מלט מתורכיה. שר האוצר אישר שיעור היטל של 83.5 דולר אמריקני לטון מלט, וההיטל עוגן בצו היטלי סחר (היטל היצף על יבוא מלט מתורכיה), התשס"ד-2004), ונכנס לתוקף באפריל 2004, לאחר שאושר בוועדת הכספים של הכנסת. תוקפו נקבע לשנה וחצי.

לאחר תפוגת הצו האמור, בספטמבר 2005, החליט הממונה על המשך גביית היטל היצף על יבוא מלט מתורכיה. ב-7 בדצמבר 2006 עודכן היטל ההיצף על יבוא מלט מתורכיה לשיעור של 66.4 דולר לטון מלט, למשך שנה וחצי – ועוגן בצו היטלי סחר (היטל היצף על יבוא מלט מתורכיה – הוראת שעה), התשס"ו-2006.

כעבור שנה וחצי, בפברואר 2007, ניהלה ועדת הכספים של הכנסת דיון בבקשה להאריך את תוקפו של הצו בשנה וחצי. התעמקות בדברי הנוכחים בדיון, חושפת את השיקולים העומדים בבסיס העניין.

בפתח הדיון, הציג חבר הכנסת שי חרמש את המצב כך: אם היה מדובר ביבוא משמעותי, שיתחרה בנשר, הרי שהוא היה נרתם להתנגד לכך, "כסוציאליסט היסטורי מובהק". אבל מאחר שמדובר רק ביבוא בהיקף של 5% מכלל הייצור – אין לו בעיה עם זה, וניתן להמתין עם ההיטל עד שהיבוא יצטבר לכדי 15-20%.

יוסי גורדון, מהתאחדות הקבלנים, השכיל את הנוכחים בפרק בסיסי בכלכלה: "למונופול שיש לו 95% מהשוק, והתוצאה היא שהמחיר גבוה יותר, התוצאה הזו מתגלגלת לצרכנים. אנחנו רואים שלרשות הפלסטינית הוא מוכר ב-20% פחות ועדיין מרוויח… בשנים האחרונות ירדנו מ-20% יבוא ל-5% יבוא, והמחיר, במקביל, עלה. ולכן אני אומר: עד שאנחנו מגיעים למשהו כמו 15-20%, שזה קצת תחרות, ולא מזיק לענף, עד אז לא…". גורדון הבהיר, כי הבעיה עם נשר אינה כמות המלט שהיא מייצרת, אלא המחיר, אך חברי הכנסת שאלו את נציגת החברה, איה אביגדור, באילו תנאים תהיה החברה מוכנה לספק את הביקוש המקומי. אביגדור: "להגדלת הייצור דרושים היום 200 מיליון דולר. כדי שמישהו ישקיע 200 מיליון דולר, הוא צריך הגנה על התעשייה… היבוא נעשה רק בהיצף, בכל העולם. חשיפה ליבוא תביא למצב שהיה פה ב-2002. ההיטל הזה קיים משנת 2002, אז פיטרנו 300 אנשים, השבתנו את המפעל בבית שמש, אנחנו יכולים לחזור למצב הזה מהר מאד. חשיפה ליבוא תביא לעליית מחירים. אם לא היה היטל היצף בשנים האחרונות – המחיר היום – ושמישהו יגיד לי פה שהוא יכול להביא לפה טון בפחות מ-100 דולר". או, במלים אחרות: היטל ההיצף, שהעלה את מחיר המלט, למעשה היה הגורם שמנע את ירידת מחיר המלט.

בהמשך, הערה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי מידה של מציאותיות כלכלית: "תמיד אנחנו עומדים בפני אותה בעיה. לוקחים את הנושא של העובדים, ואז המשמעות היא במפעל שיש לו מונופול היא שאפשר להעלות את המחיר עד אין סוף, כי כל פעם שתפגע – הם יצטרכו לפטר עובדים… [מחיר מפוקח] ראינו כבר במציאות שברגע שהורידו, ופתחו תחרות, פתאום מתברר שאפשר להגיע כמעט למחצית המחיר המפוקח. אז אני אומר שיש מצד אחד את הנושא של העובדים… ומצד שני יש לנו את הנושא של התחרות החופשית שבסופו של דבר, כשאני מסתכל על הזוג הצעיר שרוצה לקנות דירה ולא מסוגל, אז אני אומר שאם יורידו את מחיר המלט, בסופו של דבר גם המחיר של הדירה ירד… ברגע שזה יהיה יותר זול, יבנו יותר, תהיה יותר עבודה לאנשים… חייבים שתהיה מעין תחרות חופשית".

וכאן הגיעה חברת הכנסת יחימוביץ בקביעה עוצרת נשימה: "גם אם תוכיחו לי שדירה לזוג צעיר תרד ב-20,000 דולר, אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן, כי אותו צרכן – רוב שעות ושנות חייו הוא לא קונה וצורך דירות אלא הוא אדם עובד. חלק גדול מהכרסום בביטחון התעסוקתי בארץ במקומות העבודה נובע מיבוא פרוע וחסר מעצורים וסגירה המונית של מפעלים לסוגיהם. יכול להיות שלקבלנים אכן המלט יעלה פחות אם הוא ייובא מתורכיה או מכל מקום אחר. אני חושבת שמדינה צריכה להגן על התעשיות שלה, מה גם שהמחיר מפוקח. ברגע שנפתח את השער לאותם 7% יבוא מלט, אז הסדק הזה ייפתח עוד ועוד ואנחנו נוצף ביבוא של מלט שיהיה יותר זול, אכן. הדבר האחרון שמתחשק לי כאן לעשות זה לעזור לנוחי דנקנר, אני מודה. אני עושה את זה בחוסר חשק בולט. אבל מה לעשות שלצורך העניין הזה – לנוחי דנקנר יש מפעל והוא מספק מקומות עבודה לישראלים. וזה בעיניי כרגע ערך עליון יותר מהוזלת דירה בסכום כזה או אחר. כי אחרי שלא יהיו לנו כאן עובדים, וכולם יהיו עובדי קבלן, אף אחד גם לא יוכל לקנות דירה אז בואו נעצור את זה בשלב הזה וניעתר לבקשה של התמ"ת בכלל בלי למצמץ".

בשלב זה הקשה חבר הכנסת ריבלין על נציגי נשר, ושאל אם הם יעמדו במצב בו יהיה "בום" בבנייה ויספקו את המלט הנדרש, ונענה בחיוב. וכאן הפציצה יחימוביץ' שוב: "כשיהיה "בום" תהיה רכבת אווירית ונביא מלט מכל העולם". מלט. ברכבת אווירית.

וחברת הכנסת סופה לנדבר חזרה לקו השפיות: "אני, קודם כל, לא אוהבת שמתחילים לשחק לנו על המצפון… כאשר מגיעים ומתחילים את הפתיחה מזה שאנחנו נפטר את העובדים, זה לא מקובל עלי. המצפון שלי נקי בזמן שאני מצביעה. אני חושבת שזה מונופול, נטו, ואני נגד מונופול. ענף הבניה הוא מורכב מאד. הוא גם מעסיק את העובדים, ואז, כשאנחנו מדברים על מפעל נשר שמעסיק אנשים צריך לזכור שבבניה, קבלנים גם מעסיקים אנשים… המחיר של דירות הוא מורכב. אז נניח שמלט זה 2%, אבל איך זה מתבטא כאשר עולה חדש או זוג צעיר הולכים וקונים דירה? וכאשר זה מתגלגל אחר כך במשכנתא, שהם משלמים סכומים ומחזירים פי שלוש – אז אני אומרת שזה מרכיב שלפחות עבורי הוא חשוב מאד. כולנו מכירים אנשים שלקחו על עצמם משכנתא, וכולנו יודעים איך הם מחזירים ובאיזה קשיים הם נתקלים. אם אנחנו יכולים להוריד את המחיר בבניה גם במרכיב הזה – אני בעד. אני בעד לפתוח את התחרות. זה רק מוריד מחירים. הביקוש למלט בכל העולם כל כך גדל, שגם לנשר יהיו רווחים. הם לא יצטרכו לפטר עובדים, והאמירה הזו לא הייתה צריכה להיזרק כאן".

בסופו של דבר אושרה הצעת יו"ר הוועדה להאריך את תוקפו של ההיטל בשנה אחת בלבד, ולא בשנה וחצי כפי שהתבקש.

בשנת 2007, החליטה ועדת הכספים של הכנסת כי במאזן בין שיפור איכות חייו ורמת חייו של האזרח הישראלי ובין עובדים במפעל מוגן כלשהו – ההעדפה היא לפעול למען העובדים, וכנגד אזרחי ישראל. זה לא מפליא: רוב הפוליטיקאים מעדיפים תמיד פגיעה כללית שלא ניתן להאשים אותם בה (כמו עליה במחיר הדירות) על פני פגיעה אפשרית ספציפית, שניתן לקשר אליהם. יש לקוות, כי בסיבוב הנוכחי, ישכילו חברי הועדה להעדיף את טובת הציבור על פני טובת היצרן המקומי.