סיכום שנת 2010 בפסיקה

 

שנת 2010 היתה שנה דרמטית בתחום המיסוי העקיף והסחר הבינלאומי, והתאפיינה בפסיקה עשירה ויצירתית של בתי המשפט בישראל. להלן נסקור בפניכם כמה מההלכות המשפטיות הבולטות שנפסקו בתחומים אלו במהלך השנה החולפת.

 

פרשנות תקדימית לחוק מסים עקיפים – מס ששולם בחסר
בחודשים ספטמבר ודצמבר ניתנו על ידי בית המשפט העליון שני פסקי דין תקדימיים בעניין פרשנות סעיף 3 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק מסים עקיפים"), העוסק בוויתור על מס ששולם בחסר.
פסק הדין בעניין טמפו שניתן אך לאחרונה, עסק בנישום שהסתמך על תעודות תנועה שנחתמו על ידי רשויות המכס האנגליות, ואשר העידו כי המשקאות הינן "מוצר מקור" הזכאי לפטור מתשלום מכס. לטענת היצרן הזר, טרם שליחת תעודות התנועה הוא פנה אל רשויות המכס האנגליות בבקשה לקבל אישור מוקדם להוצאת התעודות, ואישור שכזה ניתן, אולם לא בכתב. מאוחר יותר מצאו רשויות המכס האנגליות כי התעודות פסולות ובוטל הפטור מתשלום מכס ממנו נהנה הנישום. טענת הנישום כי מתקיימים תנאי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים נדחתה על ידי בית המשפט העליון, אשר קבע, כי יש לראות במסירת תעודת תנועה שגויה כמסירת "ידיעה בלתי נכונה" על ידי הנישום, היות והנישום הינו הנהנה העיקרי מתוצאותיה. נוכח האמור, נקבע כי הנישום לא מקיים את תנאי סעיף 3(1) לחוק, הדורש כי לצורך וויתור על החסר הנישום יוכיח כי לא מסר ידיעה לא נכונה או כי לא נמנע מלמסור ידיעה שיש למסרה, ולכן אינו זכאי לפטור. בית המשפט קבע כי היתה חובה לקבל את החלטת המכס האנגלי בכתב, ומשלא נעשה כן, לא ניתן לעמוד בתנאי סעיף 3(2) לחוק, על-פיו על הנישום להראות כי לא יכול היה לדעת על תשלום המס בחסר.
שאלת פרשנותו של סעיף 3 לחוק מסים עקיפים עמדה בפתחו של בית המשפט העליון גם בעניין אמקור . בעניין סעיף 3(1) לחוק, קבע בית המשפט העליון, כי "ידיעה בלתי נכונה" נמדדת במישור העובדתי האובייקטיבי (להבדיל ממישור שיקול הדעת או טעות משפטית גרידא). נוכח העובדה כי הנישום הציג בפני רשויות המס באופן מפורש את שיטת הדיווח שלו (אשר התבררה בסופו של דבר כשגויה) ואלה לא הלינו על אופן דיווח זה, אין לומר כי מדובר בידיעה בלתי נכונה או כי החסר נבע מחמת ידיעה שהיה חובה למסרה. באשר לסעיף 3(2) לחוק, הדורש מן הנישום להראות כי לא ידע ולא אמור היה לדעת על קיומו של החסר, קבע בית המשפט העליון, כי היות והנישום היה עקבי בצורת הדיווח שלו לרשויות המס, גם כאשר הדבר היה לרעתו, והיות והנישום ניהל מגעים רבים עם רשויות המס בהם הוא הציג בפניהם באופן מפורש את שיטת הדיווח שלו, המסקנה היא כי הנישום לא ידע ובנסיבות העניין לא צריך היה לדעת על קיומו של החסר. לפיכך, הגיע בית המשפט העליון למסקנה לפיה הנישום עומד בתנאי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים ולפיכך הינו פטור מתשלום מס החסר.
השבת מס עקיף המשולם ביתר על ידי יצרנים
בפסק דין תקדימי קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים תביעת החזר מכס ששולם ביתר, בייבוא חומרי גלם המשמשים בתהליך ייצור, וזאת על אף שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי לא גלגלה את מס היתר ששילמה אל לקוחותיה.
התובעת הגישה לבית המשפט תביעה להחזר המכס ששולם על ידה ביתר עקב סיווג שגוי של חומר גלם המשמש אותה לייצור תריסים ונציאניים. במוקד המחלוקת בין הצדדים עמדה שאלת פרשנותו של סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, לפיו תשלום יתר יוחזר למי ששילמו בתנאי שהוכיח אחד משני תנאים: האחד, שהוא לא מכר את הטובין (סעיף 6(1)), והשני, שהוא מכר את הטובין אך לא כלל את היתר במחיר שהקונה שילם (סעיף 6(2)).
באשר לתנאי הראשון, הפנתה התובעת להלכת דלתות חמדיה (ע"א 105/80) שנפסקה בבית המשפט העליון בשנות ה-80', וטענה כי אין לומר כי היא "מכרה" את הטובין היות והם משמשים אותה כחומר גלם לייצור המוצר המוגמר. מאידך, טענה רשות המסים, כי הלכת זו עוסקת אך בסעיף 3 לחוק מסים עקיפים, הנוגע למס ששולם בחסר, ואין להשליכה על סעיף 6 הנוגע למס ששולם ביתר.
בית המשפט הגיע למסקנה כי יש מקום לקבל את התביעה, למרות שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי לא גלגלה את מס היתר ששילמה אל לקוחותיה, וזאת כיוון שלא ניתן לראות את המכירה של המוצר המוגמר כמכירה של חומר הגלם שיובא. באשר לטענת רשות המסים כי הלכה זו נוגעת אך לסעיף 3 לחוק מסים עקיפים, ציין ביהמ"ש כי פרשנות המונח "מכירה" כאמור לעיל, משתרעת על כל סעיפי החוק הנוגעים ל"מכירה" ולמשמעותה, ובמיוחד לסעיף 6 שמהווה מבחינות מסוימות תמונת ראי של סעיף 3.

 

התערבות בית המשפט בהליכי יבוא בהיצף
בחודש אוגוסט האחרון התערב באופן תקדימי בית המשפט המחוזי בירושלים בהחלטת הממונה על היטלי סחר על הפקדת ערובה זמנית במסגרת הליכי חקירת יבוא בהיצף. במקרה זה דובר ביבואניות של טובין מסוג יריעות ביטומניות אשר עתרו כנגד החלטת הממונה על היטלי סחר, במסגרתה נקבע כי מתקיים לכאורה יבוא במחירי היצף של יריעות ביטומניות מאיטליה ומיוון, ועל כן יש לחייב את היבואניות על הפקדת ערובה זמנית בעת יבוא היריעות ממדינות אלו.
היבואניות טענו, בין היתר, כי לממונה לא הייתה כל סמכות חוקית לפתוח בחקירה בנוגע ליבוא היריעות מיוון, שכן לא היה בידי הממונה כל ראיה ביחס למחיר המקובל ליריעות ביוון, וממילא לא היתה כל תשתית עובדתית לקביעת קיומו של יבוא במחירי היצף מיוון, ולו ברמה לכאורית. היבואניות הדגישו כי הראיות היחידות שהיו בידי הממונה התייחסו רק לגבי יבוא היריעות מאיטליה.
בית המשפט קיבל את עמדת היבואניות בעניין זה וקבע כי אמנם נטל ההוכחה לעניין המחיר המקובל ומחיר הייצוא הינו על כתפי היצרן הזר או היבואן, אך יחד עם זאת, אין להקל ראש בדרישת החוק לפיה על התלונה לכלול מידע וראיות באשר ליבוא במחירי היצף, ודרישה זו הינה הבסיס לפתיחה בחקירת היצף. לאור העדר מידע על מחירי היצף ביוון, ביטל בית המשפט את החלטת הממונה בעניין חובת הפקדת ערובה זמנית על יבוא יריעות ביטומניות מיוון.

 

היקף ההגנה לבעלי סימן מסחרי רשום
בפסק דין מקיף ויסודי, הכולל ניתוח חדשני של היקף ההגנה על זכויות קניין רוחני, דחה בית המשפט המחוזי בת"א (השופטת מיכל אגמון-גונן) תביעה בעילה של הפרת סימן מסחר, אשר הגישה חברת אדידס כנגד יבואן פלשתינאי שייבא מסין נעלי ספורט, שבצידן ארבעה פסים אלכסוניים. הנתבע טען להגנתו, כי הנעליים שייבא אינן מפרות את סימן המסחר של אדידס, שכן שימוש בארבעה פסים שונה מסימן המסחר של אדידס הכולל שלושה פסים. הנתבע הוסיף וטען, כי לאור הכיתוב "SYDNEY" המופיע בבירור בשלושה מקומות שונים על גבי הנעל, ולאור מחירה הזול של הנעל, אין חשש להטעיית הלקוח כי הנעליים הינן של אדידס.
תוך שהוא דן בשאלת היקף ההגנה שיש להעניק כיום לבעל סימן מסחר, קבע בית המשפט, כי אין להגן על סימן המסחר כקניין רוחני בפני עצמו, שכן בכך יהיה כדי לפגוע בתחרות ההוגנת אותה המשפט רוצה לעודד. הגנת יתר על סימני מסחר בהיעדר בסיס רעיוני של הטעייה או תחרות בלתי הוגנת תפגע בנחלת הכלל, החל מהוצאה מכלל שימוש של צורות וסימנים שונים ועד לכדי פגיעה בחופש הביטוי.
לפיכך, נקבע שהבסיס להגנה על סימני מסחר צריך להישאר כפי שהיה, דהיינו מניעת תחרות בלתי הוגנת שמטרתה לגרום לצרכנים לרכוש מוצר אחר מזה שהתכוונו אליו על ידי שימוש בסימן מסחר אחר. כל עוד אין חשש לתחרות בלתי הוגנת ולהטעיה, האינטרס הציבורי הוא לאפשר תחרות חופשית ופתיחת אפשרויות שונות לצרכנים שונים, לבחור האם לרכוש נעל אדידס מקורית, או לרכוש נעל שאינה תוצרת אדידס אך ייתכן וקיים בה דמיון כלשהו לאחד מסימניה של אדידס.

 

התיישנות בחיוב יבואנים במסי יבוא
סעיף 2(ב) לחוק מסים עקיפים מאפשר למנהל רשות המכס, בהתקיים נסיבות מסוימות, לחתום על אישור מיוחד המאפשר להוציא לנישום הודעת חיוב רטרואקטיבית לתשלום מסי יבוא מעבר לתקופה של חמש שנים. בעבר, מתחו בתי המשפט ביקורת חריפה על אופן הוצאת אישור זה, וקבעו כי ההחלטה על הארכת התקופה צריכה להיעשות באופן שקול, תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים (ת.א. 634/02).
ביקורת זו רוככה לאחרונה בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. באותו מקרה הוצאו הודעות חיוב לתקופה של מעל חמש שנים. בעקבות השגת היבואן בוטלו אותן הודעות שחרגו מחמש שנים, אך כעבור חודשיים שבה רשות המכס והוציאה הודעות חיוב אלו, והפעם – יחד עם אישור מנהל המכס. היבואן טען כי יש לבטל את ההרחבה, בין היתר, משום שמדובר במצב אבסורדי שבו בכל פעם שיבואן יעלה בבית המשפט טענת התיישנות, תוכל רשות המסים לפנות ולקבל את אישור המנהל ולתקן את הפגם, ובאופן שתרוקן מתוקף את מגבלת חמש השנים שקבועה בחוק.
בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את עמדת רשות המכס וקבע כי עצם העובדה שרשות המכס טעתה בעת שהוציאה את הודעות הגירעון המקוריות, נכחה בטעותה והודיעה על ביטולן, אין בה כדי למנוע ממנהל רשות המכס מלהפעיל את שיקול דעתו וליתן אישור בדיעבד על פי הוראות סעיף 2(ב) לחוק מיסים עקיפים, המאפשר הוצאת הודעת גירעון חדשה.
הקושי במסקנת בית המשפט הוא רב, שכן לאחר שרשות המיסים דרשה את תשלום הגירעון מעבר לתקופת ההתיישנות, והיבואן טען בבית המשפט את טענת ההתיישנות, הכשיר בית המשפט את דרישת הגירעון, על בסיס פעולות מאוחרות, שנעשו לאחר הפנייה לבית המשפט.

 

המצאת כתב תביעה לסוכן מכס כמורשה של הלקוח
חברות זרות, העוסקות בייצור צעצועים ומוצרי בידור, הגישו תביעה כספית נגד יבואן פלסטיני, שלטענתן מכר ברשות הפלסטינית מוצרים המפרים את זכויות היוצרים שלהן, כאשר העתק מכתב התביעה הומצא על ידי התובעות לסוכן המכס של היבואן. משלא הוגש כתב הגנה, ביקשו התובעות מבית המשפט לקבל את התביעה, וטענו כי מסירה לעמיל המכס עבור חברה אשר מקום מושבה ברשות הפלשתינאית, מהווה המצאה ל"מורשה", כנדרש על פי תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי.
בית המשפט המחוזי מרכז נקט במקרה זה בגישה שונה מזו שבה נקטו בתי משפט במקרים קודמים, וקבע כי ההרשאה הניתנת לסוכן מכס על ידי לקוחו מוגבלת לביצוע פעולות מכס בלבד, ואין בה כדי להוות מינוי של מורשה עסקי מטעם הלקוח. יחד עם זאת, לאור ראיות שהוצגו בפני בית המשפט על ידי התובעות, וביניהן, הצהרה בדבר שיחת טלפון במסגרתה אישר עמיל המכס כי המציא את כתב התביעה לידי היבואן, הגיע בית המשפט למסקנה כי היבואן יודע מזה זמן רב על כתב התביעה ועל תוכנו, וכי בנסיבות המקרה דנן יש מקום להחיל את "כלל הידיעה" ולהעדיפו על פני "כלל ההמצאה", וכי דינו של היבואן כדין מי שכתב התביעה הומצא לו כדין. לאור זאת, נעתר בית המשפט לבקשת התובעות ונתן פסק דין כנגד היבואן בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה.