נתקבלה בקשת אל על לסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות

 

בימים אלה (6.12.10) ניתנה החלטה על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופטת ריבה שרון, ת.א. 5040-05-10 מרינה חפץ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ), במסגרתו קיבל בית המשפט בקשה לסילוק תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף על הסף מחמת התיישנות, בהתאם לקבוע בחוק התובלה האווירית ולאמנת ורשה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
המבקשת הינה חברה בע"מ הרשומה בישראל ומפעילה שירותי תעופה (להלן: "אל על"). המשיבה הינה נוסעת בטיסה שהפעילה אל על מישראל למיאמי שבארה"ב (להלן: "התובעת"). התובעת טענה כי ביום 15.1.08, במהלך הטיסה הנ"ל, נטרקה דלת השירותים שבמטוס על ידה השמאלית ונגרמה לה פגיעה באצבעותיה. ביום 4.5.10, הגישה התובעת תביעה נגד אל על לפיצוי בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין, בעילה של רשלנות. לאור האמור הגישה אל על בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות בטענה כי בעניינה של התובעת חל יחוד העילה, קרי – התובעת מנועה מלהגיש תביעה אשר אינה נסמכת על חוק התובלה האווירית, המאמץ לתוכו את הוראות אמנת ורשה. סעיף 24 לאמנת ורשה קובע לשיטתה, את כלל ייחוד העילה לפיו אין למצוא עילת תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו עקב פעולת תובלה אווירית מחוץ לאמנה. בהמשך לאמור, אל על הוסיפה וטענה כי סעיף 10 לחוק התובלה האווירית שכותרתו "פטור מאחריות לפי דינים אחרים," קובע כי אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה. משכך, תקופת ההתיישנות הקובעת הינה תקופה של שנתיים ימים, כפי שקבוע בסעיף 29 לאמנת ורשה ובסעיף 15 לחוק התובלה האווירית. הואיל והתובעת לא עמדה במועד זה, יש לסלק את התביעה על הסף. מאידך, התובעת טענה, כי המדובר הוא בהתיישנות מהותית שמשמעותה העדר זכות תביעה. לשיטתה, כאשר מדובר בהתיישנות מהותית, המהווה חלק מן הזכות עצמה, אין מקום להחליט בנושא ההתיישנות בתחילת המשפט, באשר משמעות קבלת טענת ההתיישנות הינה פקיעת הזכות. התובעת הפנתה לפסיקה על פיה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בעת סילוק תובענה על הסף. התובעת הוסיפה וטענה כי אל על אינה יכולה להיאחז בטענת ההתיישנות הקבועה בסעיף 29 לאמנת ורשה היות והנזק אשר נגרם לה נובע מהתנהגות רעה מדעת מצדה של אל על באופן בו היא אינה זכאית להסתמך על הוראות האמנה הפוטרות אותה מאחריות או המגבילות אותה, כפי שנקבע בסעיף 25 לאמנה. אשר על כן, התובעת טענה כי מחדלי אל על, ביחס לדלת השירותים, התרחשו לפני תחילת הטיסה, ולכן הוראות האמנה אינן חלות במקרה שלפנינו, אלא הדין הישראלי, על פיו תקופת ההתיישנות היא 7 שנים.
פסק-דינו של בית המשפט:
בית המשפט קיבל את הבקשה בקובעו כי בעניין דנן חל יחוד העילה, באופן בו תביעתה של התובעת יכולה להיות מוגשת אך ורק על פי הוראות חוק התובלה האווירית, המאמץ לתוכו את הוראות אמנת ורשה. תקופת ההתיישנות אשר חלה הינה שנתיים ימים מיום 15.1.08, המועד בו נחתה הטיסה ולפיכך זכותה של התובעת להגיש את תביעתה הינה עד ליום 15.1.10. משחלף מועד זה, כפי שקרה בענייננו, המסקנה הבלתי נמנעת הינה כי זכות התביעה של התובעת התיישנה התיישנות מהותית טרם הוגשה, ודינה לכן להדחות על הסף. מכוח כלל יחוד העילה, משפקעה זכות התביעה של התובעת על פי אמנת ורשה, אין לה כל זכות לפיצוי לפי הדין המקומי , לרבות פקודת הנזיקין, שמכוחה הוגשה התביעה.
בסופו של יום, בית המשפט קיבל את הבקשה ודחה את התביעה, ללא צו להוצאות.
את התובעת ייצג ב"כ משרד עו"ד רוט הישראלי ואת חברת אל על ייצג ב"כ משרד עו"ד הרמן, מקוב ושות'.