נדחתה תביעת סוכני אניות נגד חברת נמלי ישראל בגין הטענה שגוייה

 

בימים אלה (22.2.10) ניתן פסק-דין על ידי בית משפט השלום בחיפה (תיקים מאוחדים: ת.א. (חיפה) 3012/04כרמל שירותי ספנות בינלאומית (1992) בע"מ נ' רשות הנמלים והרכבות ות.א. 16688/07 אלאלוף ושות' ספנות בע"מ נ' חברת נמלי ישראל), במסגרתו דחה בית המשפט תביעה של סוכני אניות נגד חברת נמלי ישראל, בגין הטענה שגויה של מכולות, שגרמה נזקים לספקי המכולות.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת כרמל משמשת כסוכנת עבור חברות ספנות, ועוסקת בשינוע, תפעול אספקות מכולות בארץ ובחו"ל. חברת אלאלוף עוסקת בשינוע תפעול ואספקת מכולות עבור חברות ספנות. באופן כללי, מכולות עמוסות מטענים מגיעות לנמלי ישראל, מרוקנות על ידי היבואנים, ומושבות לשתי חברות אלו כשהן ריקות לצורך אחסנה או הטענה מחודשת. שינוע המכולות בתוך הנמל מצוי באחריותה של חברת נמלי ישראל, שהיא נתבעת בתביעות כאן.
התובעות טוענות כי חברת נמלי ישראל פעלה בניגוד להנחיותיהן, והטעינה מכולות שלהן על אוניות של חברות ספנות שאינן קשורות אליהן, ובכך נגרעו מכולות אלה ממצבת המכולות שלהן ולמעשה היו מושבתות. בנוסף, טוענות התובעות כי בשל הטענת מכולות אלו, חויבו הן בדמי הובלה הלוך וחזור, שלא לצורך. בנוסף, טוענות התובעות כי חברת נמלי ישראל הטעינה בטעות מכולות שאינן שייכות להן על גבי אוניות המצויות בקשרים עימן כך שאלו תפסו את מקומן של המכולות הנכונות, והדבר גרם להן נזק.
חברת נמלי ישראל טענה כי התובעות לא הוכיחו את תביעתן וכמו כן טענה שבכל אופן, הן קיבלו פיצוי של 22,000 דולר מחברות הביטוח שלהן והדבר מפצה אותן בגין נזקיהן, אם היו נזקים כאלו.
פסק-דינו של בית המשפט:
בית המשפט קבע כי העדים שהובאו על ידי התובעות לא היו יכולים להעיד על הבלבול שאירע בהטענת המכולות מידיעה אישית, משום שלא הייתה להם מעורבות או נגיעה אישית לכך, אלא הם מסתמכים על מסמכים שהגיעו לידיהם, וגם הם לא ערכו או כתבו את אותם מסמכים. בית המשפט קבע כי היה על התובעות להביא לעדות עדים שהתרשמו באופן ישיר ושהיו מעורבים בהתכתבויות עם חברת נמלי ישראל, שעבדו מולה בעת הבלבול שאירע בהטענת המכולות, וכל זאת לא בוצע.
בנוסף, קבע בית המשפט כי העדים שהובאו לבית המשפט לא ערכו בעצמם את תחשיב הנזקים של התובעות אלא הם מסתמכים על עבודתם של אחרים, וגם בכך יש כדי להחליש את תביעת התובעות. למשל, בית המשפט קבע כי התובעות לא הוכיחו מה היה תעריף דמי ההובלה באותם זמנים אלא הסתפקו באמירה שכך הנוהג בענף. בנוסף, בית המשפט ציין כי לא הובאה שום עדות (פרט לתצהיר) ולפיה חברות הספנות שהטעינו בטעות מכולות של התובעות חייבו אותן בדמי הובלה, כמו למשל דרישת תשלום, ולכן לא הוכח נזקן של התובעות.
למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט, לאחר שעיין בהסכם שנחתם בין חברות הביטוח לתובעות, כי הסכם זה אכן שיפה את התובעות בגין נזקים שנגרמו להן כביכול, ודחה את טענת התובעות כי הסכם זה אינו קשור אליהן אלא לחברות אחרות.
בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת התובעות, וחייב אותן בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק-הדין.