משלח בינלאומי יוכל להגיש תביעת שיבוב כנגד מוביל אווירי מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה באמנת מונטריאול

 

בית המשפט הפדראלי לערעורים בפאסדינה – קליפורניה קבע כי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 35 לאמנת מונטריאול אינה חלה על תביעות שיבוב המוגשות על ידי משלחים בינלאומיים.
העובדות וטענות הצדדים:
חברת התעופה הניו זילנדית "Air New Zealand, Ltd." שכרה את שירותיה של חברת השילוח "Menlo Forwarding, inc." לשם הובלת מנוע אווירי מניו זילנד לארה"ב. חברת השילוח שכרה את שירותי חברת התעופה "Qantas Airways, Ltd." להובלת המטען ליעדו בלוס אנג'לס. אולם, בדרכו ליעד ניזוק המנוע, וחברת Air New Zealand תבעה את המבטחת שלה, "Chubb Insurance Co. of Europe, S.A.". המבטחת כיסתה את הנזק שנגרם ל Air New Zealand, ושילמה לה פיצוי בסך 119,666$. כשנתיים לאחר המועד המשוער בו אירע הנזק הגישה המבטחת תביעת שיבוב נגד חברת UPS אשר באה בנעליה של חברת השילוח. המבטחת טענה כי UPS אחראית לנזק לפי אמנת מונטריאול, ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להסדר לפיו UPS תשלם למבטחת סכום של 80,000$.
לאחר מכן, הגישה UPS תביעה כלפי צד ג' – המובילה האווירית, Qantas Airways, Ltd, ודרשה השתתפות בחלק מן הסכום אשר שולם למבטחת המטען. UPS טענה כי אינה אחראית לנזק אשר נגרם למנוע, וכי הגורם לו הינו התרשלותה של המובילה האווירית. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בהתבססו על סעיף 35 לאמנת מונטריאול, הקובע תקופת התיישנות של שנתיים, וכיוון שהתביעה הוגשה בשנת 2007, כ 3 שנים לאחר הגעת המטען הניזוק ליעדו בלוס אנג'לס – הרי שהתביעה התיישנה ודינה להידחות על הסף.
על החלטה זו ערערה UPS
פסק דינו של בית המשפט לערעורים
בית המשפט קבע כי מלשון אמנת מונטריאול ניתן להבין כי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 35 חלה רק על תביעות בגין זכות בשל נזק ("Right to Damages"). זכות בשל נזק אינה מוגדרת בסעיף, אולם משמעותה ברורה כאשר קוראים את האמנה כמקשה אחת, ובית המשפט קבע כי המדובר בתביעה לשיפוי בשל הנזק שנגרם למטען (או לנוסע). משכך, קבע בית המשפט כי תביעתה של UPS אינה זכות לפיצוי בגין הנזק שנגרם למטען, אלא תביעה לשיבוב בגין התשלומים שנאלצה לשלם למבטחת. כלומר – מקור עילתה של UPS אינו הנזק הנגרם למטען ("Right to Damages"), עליו חל סעיף ההתיישנות של אמנת מונטריאול, אלא זכותה לשיבוב ("Right of Recourse"). אמנת מונטריאול אינה קובעת תקופת התיישנות עבור תביעות שיבוב, אלא רק עבור תביעות בשל הנזק עצמו, ואף קובעת במפורש, בסעיף 37, כי האמנה אינה קובעת ואינה מכריעה בשאלת זכאות לשיבוב. על כן, בית המשפט קבע כי לו היו מנסחי האמנה מבקשים להחיל את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 35 גם על זכות לשיבוב, הרי שלא היו קובעים בסעיף 37 כי לאמנה אין השפעה על זכות זו.
בנוסף, בית המשפט קבע בהערת אגב כי סעיף 35 קובע כי תביעה בשל נזק תתיישן אם במשך שנתיים לא הוגשה תביעה (בלשון יחיד), אך אין חובה מפורשת כי כל התביעות הסובבות נזק מסוים יוגשו במסגרת השנתיים, ועל כן גם לשונו המפורשת של סעיף 35 אינה שוללת את הגשתה של תביעת שיבוב לאחר סיומה של ההתדיינות הראשונית, אשר נעשתה במסגרת הזמן המותרת.
לסיכום – בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות הקבועה באמנת מונטריאול חלה רק על תביעות לפיצוי בשל הנזק הנגרם, ולא על תביעות שיבוב, ועל כן הפך את קביעת בית המשפט המחוזי וקבע כי תביעתה של UPS לא התיישנה.