טיס"א נעימה?

עו"ד אליס אברמוביץ
הסכם הסחר בשירותים (TISA או טיס"א), הנמצא כעת בסבבי שיחות ממושכים בין המדינות העתידות לחתום עליו, מכוון לליברליזציה בתחום ייצוא השירותים, שהוא תחום הייצוא והיבוא הצומח ביותר. ההסכם חדש, אך שדה המערכה מוכר מאוד: הדמויות משני עברי המתרס במאבק על אישור ההסכם לא השתנו כבר שלוש מאות שנה.

ההסכם
מקורו של טיס"א ביוזמה של האיחוד האירופי וארצות הברית לליברליזציה של ייצוא שירותים, בהם שירותי מידע, תוכנה, מחקר ופיתוח ואחרים. הדיונים על ההסכם כוללים כעת כ-50 מדינות, בהן רוב מדינות המערב (כולל ישראל), את טורקיה, פקיסטן וכמה מדינות במרכז אמריקה ובדרומה. בלב ההסכם עומדים כמה עקרונות, בהם הבטחת מעמד שווה, או כמעט שווה, לשירותים מיובאים ולשירותים מקומיים, והגבלה של היכולת להתערבות רגולטורית של מדינות בטיב השירותים או באספקתם, ומתן אפשרות לחברות להתגונן מפני התערבות בסחר בשירותים באמצעות פנייה לערכאות בינלאומיות.
משמעות העקרונות החדשים היא הגבלה של כוחה של מדינה החתומה על ההסכם לאכוף מדיניות פרוטקציוניסטית. כך, לדוגמה, חברת מחשבים ישראלית תוכל להתמודד כשווה-בין-שווים על חוזי מחשוב בפרו, ומן העבר השני, ניוז-קורפ האוסטרלית תוכל להפוך לבעלים של ערוץ טלוויזיה ישראלי (ואולי אף תוכל לתבוע להסיר את המונופול על פתיחת ערוצי תקשורת שיש למדינה). בתנאים מסוימים, תוכל חברה זרה גם לערער על חקיקה מפלה או מיסוי מפלה.
עבור ישראל מדובר בבשורות טובות. לישראל יש באופן כמעט קבוע גירעון ניכר במאזן הסחורות. בשנת 2015 הוא הסתכם בכ-3.3 מיליארד דולר. במאזן השירותים, עם זאת, יש לה עודף עצום (כ-12.5 מיליארד דולר נכון לשנת 2015), שמביא לכך שמאזן הסחר הכולל של ישראל הוא בעודף כמעט קבוע של כ-3 מיליארד דולר בממוצע. טיס"א, שיביא להפחתת החסמים וליברליזציה של ייצוא שירותים, יתרום לייצוא הישראלי ולמשק הישראלי.

ההתנגדות
אבל את הכל צריך לעשות בשקט ובחשאיות. אחת התלונות הנפוצות נגד הסכם טיס"א (כמו גם לגבי הסכם TPP, שטראמפ הודיע לאחרונה על ביטולו מבחינת ארצות הברית) היא שהשיחות עליו נערכות בחשאי, מאחורי דלתיים סגורות. יש לכך סיבה טובה: יש קבוצות בעלות עצמה רבה, המתנגדות להסכמים אלו. אילו היו הדיונים נערכים בגלוי ובאופן שקוף, סביר להניח שהכוחות הפופוליסטיים היו מסכלים את ההסכמים על נקלה בזירת המחאה הציבורית, כפי שאף אירע בעבר בסיבוב סיאטל וסיבוב דוחא של הסכמי גאט"ט.
הגורם הוותיק והמוכר ביותר מבין המתנגדים להסכמי טיס"א (ולהסכמי סחר בכלל) הם מתנגדי הגלובליזציה, ארגוני עובדים ופוליטיקאים מהזן הפרוטקציוניסטי-פופוליסטי, כמו שלי יחימוביץ בישראל או דונלד טראמפ בארצות הברית. אלו ואלו דבקים – על אף ההפרכות החוזרות ונשנות מן המציאות ומן התאוריה – בעמדה העתיקה, לפיה רווח של מדינה אחת חייב לבוא על חשבונה של מדינה אחרת.
התנגדות זו זוכה לפופולריות רבה בציבור, במדינות המסרבות להתאים את עצמן לשינויים הדינמיים במערכות כלכליות. ארצות הברית היא הדוגמה הבולטת ביותר לכך. בניגוד למדינות התלויות בייצוא – משוודיה וגרמניה ועד ישראל – שהתאימו את עצמן לכלכלה העולמית המשתנה, ארצות הברית הייתה משוכנעת שהיא אינה נדרשת לעשות זאת, וכי תוכל להדפיס את חובותיה לעד.
התוצאה הייתה שהמדינה הלכה ושקעה בים של ביורוקרטיה, שהבריח ממנה את הייצור. כך נוצרו בארצות הברית שתי קליפות דקות – האחת לאורך החוף המערבי והשנייה לאורך החוף המזרחי – שאליהן זרמו הכספים והעבודה, שעה שבטן המדינה, כל המדינות שבתווך, נותרה בלא הייצור ה'ישן' וגם בלא חלופה מתעדכנת. מאותה בטן הגיח דונלד טראמפ – מי שהבטיח לתושבי המדינות שבתווך "להשיב את גדולתה של אמריקה" לא באמצעות התאמה לכלכלה המשתנה, אלא באמצעות יצירת חסמי סחר, שימנעו חדירה של יצוא מתחרה זול יותר.
תופעה זו לא הייתה ייחודית לאמריקה. ניתן היה להבחין בה בהצבעה על הפרישה מהאיחוד האירופי בבריטניה (ברקסיט), בה ה'קליפה' הנהנתנית של תושבי מנצ'סטר ולונדון התנגדה לפרישה ברוב עצום, שעה שהבטן הבריטית תמכה בפרישה בעוז. ניתן לראות זאת גם בצרפת, בהולנד, באיטליה ובמקומות אחרים, שם 'הבטן' הזנוחה והלא מותאמת קמה כנגד ה'קליפה' הכל-אירופית התומכת בהגירה. כך, למשל, טקס חתימת הסכם הסחר החופשי הגדול ביותר בתולדות האיחוד האירופי – הסכם הסחר עם קנדה (CETA) – אשר אמור היה להיערך ביום 27.10.16, בוטל יום לפני המועד המתוכנן, בעקבות העובדה שאוכלוסיית מחוז וולוניה בבריסל, המונה שלושה וחצי מיליון תושבים בלבד (פחות משני שליש האחוז מאוכלוסיית האיחוד האירופי), החליטה שהיא אינה מאשרת את ההסכם בפרלמנט המקומי, ומטילה עליו וטו – דבר שאינו מאפשר לממשלת בלגיה לאשרר את ההסכם, ומכאן שאינו מאפשר לאיחוד האירופי לחתום עליו גם כן.
ההתנגדות להסכמים נוסח טיס"א אינה רק נחלתם של פופוליסטים נוסח טראמפ. מוקד אחר של התנגדות שייך לקבוצה שניתן לכנותה חסידי השלטון הריכוזי. הסכמי טיס"א יגבילו את כוחן של ממשלות לאכוף סדר יום מפלה כנגד חברות בינלאומיות. התומכים בממשלה ריכוזית, מתנגדים לכאורה להסכם העל-לאומי הזה, אך התנגדותם ממוקדת בגופים בינלאומיים כאלו רק במקום בו הם מציעים לציבור אפשרויות בחירה, ומגבילים את כוח הביורוקרטיה.
אותם מתנגדים הופכים לתומכים נלהבים של הסכמים על-לאומיים, במקום בו הם מצמצמים את אפשרויות הבחירה ומגדילים את כוחה של הביורוקרטיה. כך, לדוגמה, אותם גופים המתנגדים לטיס"א ולניסיון העקלקל והחשאי לאשרו, הם גם התומכים הנלהבים ביותר בהסכמי האקלים של פריז ובניסיון העקלקל והחשאי לאשרו.

התוצאות
ההתנגדות של טראמפ להסכמים נוסח טיס"א או TPP, ההסכם הטראנס-אטלנטי שאותו מיהר לבטל, אינה מונעת רק מנימוקים פופוליסטיים. טראמפ, כאשף "אמנות העסקה", משוכנע שהוא יוכל למנף את כוחה של ארצות הברית, ולהשיג עסקאות טובות יותר במשא ומתן דו-צדדי, במקום בהסכם רב-צדדי מסורבל. טראמפ גם סבור, כך נדמה, כי הסדרים רב-צדדיים מעין אלו יכולים לשרת את המדינות העמוסות בתקנות ובתקנים, ומבקשות לאכוף אותן על אחרות, אך הולמת פחות את ארצות הברית, המבקשת עתה להנמיך את רף התקינה והתקנות, ולבטח אינה יכולה לשרת את המטרה החשובה יותר מבחינתו: הפיכת ארצות הברית לתחרותית יותר מול סין.