זכותו של ספר זר להפסיק אספקת מוצרים למפיץ בלעדי, עקב אי פירעון חוב

 

בימים אלו (17.1.11) ניתן פסק דין עקרוני על ידי בית משפט השלום בראשון לציון (ת.א 3108/07 ג'וטון טוז בויה(חברה זרה) נ' אבקות גיורא טופז בע"מ), במסגרתו התקבלה תובענה כספית של חברה יצרנית זרה נגד חברה ישראלית אשר התקשרה עימה בחוזה הפצה בלעדי ולא עמדה בתשלומים עבור הסחורה אשר סופקה לה על ידה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
התובעת הינה חברה זרה, המאוגדת בתורכיה, ועוסקת בייצור, בשיווק ובהפצה של מוצרי צביעה. הנתבעת הינה חברה המאוגדת בישראל, ועוסקת בשיווק ובהפצה של מוצרי צביעה. ביום 28.10.2002 נחתם בין הצדדים מכתב כוונות, לפיו הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תהא המפיצה הבלעדית של מוצרי התובעת עבור לקוחותיה בישראל לתקופה של 4 שנים (להלן: "מכתב הכוונות"). לטענת התובעת, במהלך השנים 2005-2006 נוצרה יתרת חוב בשיעור של 361,600 יורו, בגין אי תשלום תמורה ע"י הנתבעת עבור הסחורה שנמכרה לה. הנתבעת הודיעה לתובעת כי נוכח מצבה הכלכלי לא תוכל לפרוע את השיקים שמשכה לטובתה ושנועדו לפרוע את חובה כלפיה. לאור האמור הודיעה התובעת לנתבעת כי לא תוכל להמשיך ולספק לה סחורה, עד לפרעון החוב, וסירבה אף לספק לה סחורה כנגד תשלום במזומן. אשר על כן, ולאחר ששיקים נוספים של הנתבעת חוללו, הגישה התובעת תביעה כספית בסך של של 1,583,250 ₪ המהווה את יתרת החוב, בקיזוז תשלום עבור סחורה שהוחזרה לידה על ידי הנתבעת. התובעת טענה כי בהתאם למכתב הכוונות הנתבעת התחייבה לקנות ממנה את מוצריה אלא שהנתבעת לא שילמה בגין רכישת המוצרים, ובכך הפרה למעשה הפרה יסודית את מכתב הכוונות, והקימה לה עילה חוזית כנגד הנתבעת. לחילופין, התובעת טענה כי אף אלמלא חל מכתב הכוונות, קמו בין הצדדים חוזי מכר מכוח כל אחד מ- 21 החשבונות, וכן מכוח המכר עצמו, כאשר כל אחד מחוזים אלו הופר הפרה יסודית, הואיל והנתבעת לא שילמה עבור הסחורה שסופקה לה. התובעת אף טענה כי קמה לה עילה שטרית נגד הנתבעת היות ובידיה שיקים מחוללים אשר הנתבעת משכה לטובתה. מנגד, הנתבעת טענה, במסגרת התנגדותה לביצוע שטר, כי במסגרת הפעילות העסקית שבין הצדדים סוכם כי התובעת תעניק לנתבעת מסגרת אשראי בסך של 250,000 יורו.

לטענתה, מנהלה החדש של התובעת שמונה בשנת 2005, הפר ברגל גסה את ההסכם ותנאי הסחר בין הצדדים, עת החליט באופן חד צדדי להעמיד לפירעון מיידי את כל מסגרת האשראי אשר הועמדה לה במסגרת יחסי המסחר המתמשכים בין הצדדים, על מנת להמשיך לספק למבקשת את המוצרים על פי הזמנותיה. הנתבעת המשיכה וטענה כי היא הסתמכה על התובעת כספק בלעדי, והייתה תלויה בה לצורך המשך אספקת המוצרים ללקוחותיה בישראל. לפיכך, נאלצה הנתבעת למשוך לפקודת התובעת שיקים ע"ס כולל של 250,000 יורו, בכפוף לכך שזו תחדש את אספקת הסחורות באותם המחירים. חרף האמור, לטענת הנתבעת, התובעת העלתה את מחירי החומרים וסירבה לספק לה סחורה, גם לא כנגד תשלום במזומן ובכך מנעה ממנה לספק את הסחורה ללקוחותיה. בהמשך לכך נטען כי התובעת הפרה הפרות יסודיות את הסיכום שבין הצדדים, ומשכך לא התקיימו התנאים שבבסיס מסירת השיקים והתובעת לא הייתה רשאית להפקידם לפירעון. לטענת הנתבעת, המדובר הוא בשיקים מבוטלים אשר נשללה מהם העילה השטרית ובהתאם לכך הגישה כתב תביעה שכנגד, על סך של 937,541 ₪, בגין הפרותיה היסודיות של התובעת. מאידך, התובעת טענה כי מעולם לא הסכימה לתת לנתבעת אשראי בסך של 250,000 יורו ומעולם לא החליטה להפסיק לספק לה סחורה בשל החלטה להפסיק לעבוד עם השוק הישראלי, אלא החליטה לבצע הערכה מחדש של השוק הישראלי בשל היותו רווי במוצרי אבקות מהסוג שהיא מייצרת.
פסק דינו של בית המשפט:
ביהמ"ש קיבל את התביעה בפסק דין מקיף ויסודי, ונימק את החלטתו במספר טעמים. ראשית, בית המשפט קבע כי הנתבעת לא הוכיחה כי הועמדה לזכותה מסגרת אשראי בשיעור של 250,000 יורו, אלא שבמהלך השנים הרלוונטיות, חובה הלך וצמח עד אשר התובעת החליטה להפסיק לספק לה סחורה נוספת עד להסדרת חובה כלפיה. בנוסף, טענתה זו של הנתבעת לעניין האשראי נוגדת את הראיות ומכלול המסמכים שהועברו בין הצדדים, ואף את התכלית הכלכלית של היחסים שבין הצדדים. כמו כן, אין מחלוקת כי התובעת דרשה, מדי פעם ופעם במהלך תקופת ההתקשרות תשלום החשבוניות שלא שולמו וכי הנתבעת לא עמדה בתנאי התשלום מחמת קשיים כלכליים. ביהמ"ש קבע כי בנסיבות הענין, התובעת הייתה זכאית להפסיק את הקשר המסחרי עם הנתבעת, נוכח אי עמידתה בתשלומים והצטברות יתרת חובה.

 

ביהמ"ש קבע כי אין כל חובה על ספק לקבל כל הצעה של חייב לפריסת חובו, ולהמשיך לספק לו סחורה. במקרה דנן, התובעת לא דרשה מהנתבעת תשלום מיידי של כל החוב, אלא ביקשה ממנה לפרוע את החוב בתשלומים סבירים אשר יהיו מקובלים עליה. כמו כן, ביהמ"ש שוכנע כי בנסיבות הענין, פעלה התובעת בתום לב, עת שסירבה לספק לנתבעת סחורה כנגד תשלום במזומן ואף הציעה לה, יותר מפעם אחת, תוכנית סבירה להסדרת חובה, אותה הנתבעת לא ניצלה. המדובר הוא במשבר אמון בין שתי החברות ובעמידתה של התובעת על זכותה לקבלת חובה בתשלומים סבירים, והקטנת הנזק, קרי מניעת הגדלת יתרת חובה של הנתבעת. לסיכום, ביהמ"ש הזכיר הלכות קודמות וציין כי בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא ייתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות, ובאם אחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. ביהמ"ש הדגיש כי התובעת לא הפסיקה את יחסיה עם הנתבעת באופן פתאומי וחד צדדי, אלא ביקשה חזור ושנה מהנתבעת לפרוע את חובה משך תקופה של חודשים ארוכים.
לאור כל האמור לעיל, הגיע ביהמ"ש למסקנה לפיה דין התביעה העיקרית של התובעת להתקבל ודין התביעה שכנגד להידחות וחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הסך של 1,111,643 ₪ (סכום השווה בש"ח ל- 221,750 יורו) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וכן חייב את הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
התובעת יוצגה ע"י עו"ד לשם והנתבעת ע"י עו"ד יאיר אשכולי.