זה לא היבואנים – זה אתה

עו״ד אליס אברמוביץ
״לא ייתכן שיגזרו פה קופון,״ מתקומם שר הכלכלה החדש אלי כהן, בראיון שפורסם בתחילת פברואר ב״ישראל היום״. מוצרי פרפורמריה וטואלטיקה נמכרים באירופה במחירים נמוכים יותר מבישראל, הוא קובל, וממהר להושיט אצבע מאשימה אל ״היבואנים הבלעדיים ש׳עושים סיבוב׳ וגורמים נזק לצרכן הישראלי״. ייתכן שהשר היה מיטיב לעשות לו הפנה את מבטו אל ביתו פנימה — אל הממשלה — שכן חלק ניכר מהפרשי העלות בתחום התמרוקים נובע מרגולציה ממשלתית מכבידה, המייקרת את עלות המוצר לצרכן, ומונעת כניסת מתחרים לשוק.
שר הכלכלה ציין בראיון כי פערי המחירים בין ישראל לאירופה מגיעים ל-30 אחוז וכי הנחה ״את הצוות במשרד [הכלכלה] להשוות מחירים… ברגע שארגיש שמישהו מנצל את השוק הישראלי, אשחרר מכסות ואחסום כניסה של מוצרים. החגיגה הזו הסתיימה, מבחינתי. ניצול הצרכנים ייגמר.״ ספק אם ״הצוות במשרד״ יוכל ללמד את השר כיצד לשים קץ ל״ניצול הצרכנים״, שכן את האגורה כדאי לחפש במקום בו הלכה לאיבוד, ולא מתחת לפנס הנגיש ל״צוות במשרד״.
רישיון זה עניין רציני
כדי לייבא מוצרי קוסמטיקה לישראל, על היבואן להצטייד בשני רישיונות: רישיון תמרוקים כללי ורישיון תמרוקים ספציפי. רישיון תמרוקים כללי נועד לכל יבואן בתחום, ועל מנת להוציאו יש צורך במחסן העומד בכל הקריטריונים של משרד הבריאות וקיבל את אישור הרוקח המחוזי. בין התנאים לאחסון תקין: הקפדה על טמפרטורה, היגיינה ומערכת מיזוג אוויר. מחיר הרישיון הוא 1,325 ש״ח, והוא ניתן לתקופה של חמש שנים, כאשר לאחר מכן נדרש היבואן לחדשו, ולשלם שוב את אגרת הרישוי.
רישיון תמרוקים ספציפי ניתן לכל מוצר, כדי שיקבל את אישור משרד הבריאות. מחיר בדיקת המסמכים לכל מוצר על ידי משרד הבריאות הוא כמה מאות שקלים, ואם מדובר במוצר בעל גוונים שונים, יש לשלם תוספת לכל גוון נוסף מאותו מוצר בסך 162 ש״ח. כשמדובר ביבוא מוצרי איפור בעלי גוונים רבים וקולקציות עונתיות, הסכומים הופכים לגבוהים, ויבואני תמרוקים כגון לקים ממותג essie או מוצרי איפור של חברת mac מייבאים קולקציות חדשות, הכוללות גוונים חדשים, מספר פעמים בשנה. עבור כל קולקציה כזו, גובה משרד הבריאות אגרות משמעותיות. יש לקחת בחשבון גם הוצאות נוספות הקשורות באחסון: שכירות, ארנונה ומשכורות. אם למוצר מסוים אין את כל המסמכים המוכרים מחו"ל, יש לקבל אישור ממעבדה בארץ. בנוסף, על היבואן לדאוג לסימון כל מוצר באופן פרטני באמצעות תווית בעברית, הכוללת פרטים כלליים כגון פרטי היצרן והיבואן, אך גם פרטים ספציפיים לכל מוצר כגון מטרת השימוש בו.
באוגוסט 2016 פורסם, כי הממשלה אישרה הקלות ביבוא תמרוקים לישראל, על מנת לעודד יבוא מקביל. ההקלה עליה דובר היא יבוא של תמרוקים ללא אישור מכון התקנים, תוך הסתמכות על עמידת התמרוק המיובא בתקנים בינלאומיים. זו אכן הקלה מסוימת ברגולציה, אולם מה שכואב ליבואנים – ובסופו של דבר גם מתגלגל אל הצרכן – הוא העלויות. אורן רווח, מנכ"ל קבוצת מותגי אסתי לאודר בישראל, צוטט בכתבה בעיתון כלכליסט (9.8.16) מגיב להקלות הצפויות בדברים האלה: "אנחנו בעד החלת התקנות האירופיות, אבל הבעיה שלא מתכוונים להחיל אותן במלואן בדומה לאירופה. כמו שבאירופה לא משלמים אגרה עבור קבלת רישיון לשיווק מוצר קוסמטיקה, גם בישראל לא צריך לשלם על קבלת רישיון לשיווק מוצר. אין סיבה. מדובר במיליוני שקלים שהולכים למשרד הבריאות. רוצים להוזיל מחירים? קודם כל תבטלו את האגרה. מוצר עובר את כל הבדיקות באירופה. אז נכון, תהליך הרישוי יצטמצם, ולא נצטרך לחכות חצי שנה לרישיון. אבל אם עושים זאת, למה שנמשיך לשלם אגרה?”.
המכס נגד שיניים תותבות
בנוסף לעלויות הכרוכות בהשגת האישורים הנדרשים ליבוא, מוטלים על מרבית התמרוקים מסי יבוא בשיעורים לא מבוטלים. כך, למשל, על תכשירי איפור לעיניים ולשפתיים מוטל מכס בשיעור של 12% מערך הטובין. זה שיעור המכס המוטל גם על סבון נוזלי לרחצה, על לקים ושאר תכשירי מניקור ופדיקור, על קצף גילוח ואפטרשייב, על דיאודורנטים ואפילו תכשירים המיועדים לטיפול בשיניים תותבות – תכשירים, שמטבע הדברים נצרכים בעיקר על ידי קשישים, שהפרוטה לא בהכרח מצויה בכיסם – כל אלו חייבים אף הם במכס בשיעור של 12%.
זמן זה כסף
בנוסף, כפי שעולה מדבריו של רווח, מעבר לעלות הכספית, גם הרגולציה כשלעצמה, והאופן בו היא מתנהלת, מהווה חסם יבוא עצמאי של ממש: ששי קופרלי, הבעלים של חברת ש.ק. ספיריטס, העוסקת בסחר וביבוא מקביל, הלין אף הוא על משך הזמן הבלתי סביר לקבלת רישיון יבוא (גלובס, 11.9.14): "יש כאן חסמים. אם תגיש היום רישיון למשרד הבריאות ליבוא תמרוקים, תצטרך לחכות 8 חודשים עד שתקבל אותו… קחי למשל את ליסטרין 500 מ"ל של ג'ונסון אנד ג'ונסון. זה עולה לי 10 שקלים. אני מוכן למכור אותו לקמעונאים ב-14 שקל. תוסיפי מסים, ואני מרוויח ים כסף – 40%. בחתונה שלי לא הרווחתי 40%״. כאשר נשאל מדוע הוא אינו מייבא, אפוא, את המוצר בייבוא מקביל, השיב "כי הם רוצים שמונה חודשים רישוי. נראה לך הגיוני שאביא סחורה ואעמיד אותה כאן 8 חודשים עד שאקבל רישוי?”.
הצוות במשרד יוצא לפעולה
לרגולציה יש עלויות. יש לה עלויות כספיות, שמקטינות במידה ניכרת את כדאיות היבוא של מוצרים מסוימים. כך, למשל, עלויות הרישוי הגבוהות מביאות לחוסר כדאיות ביבוא של תמרוקים זולים, ובכך הן מצמצמות את המבחר המוצע לצרכן הישראלי. הדברים מקבלים משנה תוקף, לאור מסי היבוא המוטלים על מוצרים אלו.
גם לזמן יש עלויות. יבואן מקביל, שנקרית בדרכו הזדמנות לייבוא תמרוקים מספק בחו״ל, שאינו היצרן, אינו יכול להרשות לעצמו לבצע את עסקת הרכש מול הספק, ואז להמתין במשך חודשים ארוכים עד אשר יאות משרד הבריאות לתת לו את הרישיונות הדרושים. גם יבואן שכבר מחזיק בידו רישיון ליבוא תמרוקים, עדיין חייב להמתין לקבלת הרישיון לייבוא מוצרים ספציפיים, ומשך הזמן הדרוש לקבלת רישיון כזה כרוך בעלויות אשראי, אחסנה וכמובן גם אי-ודאות בנוגע לעצם קבלת הרישיון בסופו של דבר.
השר כהן כועס. הוא כועס בצד, הוא רק כועס על האנשים הלא נכונים. המחירים המופקעים של תמרוקים מיובאים אינם תוצר של יבואנים חמדנים, אלא של ממשלה מסורבלת ומכבידה. במקום לשלוח את ״צוות המשרד״ לחפש את הכסף האבוד בכיסי היבואנים – טוב יעשה השר אם ישלח אחד מעובדיו (ואולי אפילו את כל הצוות) לנסות לייבא ארגז אחד של מייק-אפ דאבל-וור מתוצרת אסתי לאודר, והתוצאה בוודאי תהיה מאירת עיניים.