התקבלה תביעת נוסעים נגד מוביל אווירי בגין עיכוב בטיסה

 

לאחרונה (6.12.10) ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום בראשון לציון (דיון מאוחד) (השופט אורן שוורץ, ת.א 955/08 שרליט ירון נ' השטיח המעופף בע"מ ואח'), במסגרתו קיבל בית המשפט תביעה של קבוצת נוסעים נגד מוביל אווירי בשל עיכוב בטיסתם, בהתאם לאמנת ורשה אשר אומצה בחוק התובלה האווירית.
עובדות המקרה וטענות הצדדים: התובעים הינם קבוצת נוסעים אשר רכשו כרטיסי טיסה במסגרת חבילת נופש לאנטליה שבתורכיה, אותה רכשו דרך סוכנות נסיעות. הנתבעת הינה חברת התעופה אונור אייר (להלן: "המוביל האווירי") דרכה טסו התובעים.
התובעים טענו כי הודות לשני עיכובים אשר הצטברו זה אל זה, נוצר איחור מתמשך של למעלה מ- 17 שעות בהמראת טיסתם. העיכוב הראשון נוצר עקב תקלה טכנית חמורה אשר התגלתה עם נחיתת המטוס בארץ ואילו העיכוב השני נוצר עקב סירובו של הקברניט להטיס את אחת הנוסעות. לטענת התובעים, חברת התעופה לא החזיקה חלקי חילוף בשדה התעופה, חרף העובדה כי ניתן היה לצפות כי העומס על גלגלי המטוס ומערכת הבלימה יגבר עקב תקלה פנימית במערכת המטוס. לטענתם, הנתבעת לא נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק, הגם שהיה בידה לעשות כן.
מאידך, הנתבעת טענה, כי התובעים מעולם לא התקשרו עימה בחוזה ולא רכשו ממנה דבר אלא הקשר החוזי היחידי שנוצר היה מול סוכנות הנסיעות. כמו כן, מיד לאחר שנתגלתה התקלה הטכנית במטוס, התברר כי המדובר הוא בתקלה טכנית חמורה והוזעק טכנאי אל המטוס אשר קבע כי יש להחליף את כל ארבעת הצמיגים, בעוד שבבטן המטוס מונחים רק 2 צמיגים חלופיים. נוכח נסיבות המקרה, החברה פעלה במהירות וביעילות לפתרון התקלה, הזניקה טכנאים נוספים וצמיגים נוספים והודיעה לרשויות בישראל וסוכנות הנסיעות אודות העיכוב. אולם, היות ומדובר בעונת שפל של התיירות, לא היו בידיה מטוס חלופי בפרק זמן רלוונטי. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי העיכוב השני והמשמעותי יותר נוצר עכב סירובה של נוסעת הרה לרדת מהטיסה וזאת לאור יישומה של הנחיית ה-ICAO (ועדת המומחים מטעם האו"ם הפועלת מכוח אמנת שיקגו) כי אין להטיס נוסעת אחרי השבוע ה-28 להריונה. משכך, האחראיות הבלעדית לעיכוב מוטלת אך על הנוסעת או לחילופין על סוכנות הנסיעות.

פסק דינו של בית המשפט: בית המשפט קיבל את התביעה נגד המוביל האווירי בחלקה, כפי שיפורט להלן. ראשית, בית המשפט ציין כי על תובלה אווירית חלות הוראות אמנת ורשה אשר אומצה בחוק התובלה האווירית (להלן:חוק"). לפיכך, טענות התובעים בגין העיכוב בטיסה, עניינן בתובלה אווירית ולכן ידונו רק על פי הוראות אמנת ורשה. אמנת ורשה מחילה על המוביל האווירי אחריות כמעט מוחלטת לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, וזאת כל עוד לא הוכיח כי נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיו כל אפשרות לנקוט בהם. במקרה דנן, בבחינת מכלול הנסיבות עולה כי המוביל האווירי סיפק את המטוס בלא מערכת תקינה, ולא החזיק בארץ מלאי חלפים, שיאפשר מתן מענה לוגיסטי מהיר, במקרה בו תתרחש תקלה כדוגמת זו שלפנינו. לאור האמור, המוביל האווירי לא נקט בכל האמצעים למניעת הנזק חרף העובדה כי היה בידיו לעשות כן, ומשכך עליו לשאת בנזק כתוצאה מהעיכוב הראשון. עם זאת, ביהמ"ש קבע כי העיכוב השני אשר נוצר עקב סירובה של אחת מהנוסעות לרדת מהטיסה, אינו תחת אחריותו של המוביל האווירי.

בסופו של יום חויב המוביל האווירי לשלם פיצויי נפרד לכל אחד מהתובעים בגין העיכוב הראשון בטיסה, בסכומים הנעים בין 4,000-7,500 ₪ וכן חויב לשאת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל העולה על 20,000 ₪.