הענק הקוריאני – על הסכם הסחר החופשי בין ישראל לקוריאה הדרומית

עו"ד אליס אברמוביץ ועו"ד רפאל אוליאל
אחרי שנים של מגעים, אפשר לומר בגלוי: הקוריאנים באים. המשא ומתן הממושך בין המדינות על הסכם הסחר החופשי הבשיל בעת האחרונה עד כדי הסכם, העשוי להיחתם עוד השנה. ההסכם המתגבש יביא להסרת המכסים על מוצרים רבים, בהם כלי רכב, מכשירי אלקטרוניקה ומוצרי צריכה רבים, ולהוזלת מחירי מוצרים אלו. התקווה היא כי ההסכם יהיה פתח לבאות, ומדינות אחרות תרצינה להצטרף ולכרות עם ישראל הסכמים דומים. לצרכן הישראלי זה יעשה טוב – וכנראה גם זול.
מצ'איבול לתקומה:
קוריאה הדרומית, שנוצרה בעקבות פיצול קוריאה לשתי מדינות – צפונית ודרומית – אחרי מלחמת קוריאה, החלה את דרכה העצמאית כמדינה חקלאית ענייה, נטולת אוצרות טבע של ממש. הקוריאנים אימצו בשנות השישים את המדיניות הכלכלית היפנית מוטת-הייצוא, כדרך להזניק את הכלכלה המקומית קדימה. היצואניות זכו לעידוד ולסבסוד, והממשלה טיפחה תאגידי ענק חובקי-כל בנוסח היפני, כמו סמסונג, יונדאי, ו-LG, שהצעידו את הייצוא קדימה.
קוריאה צמחה במהירות לאורך שנים, אך כמו יפן נתקלה כעבור זמן בבעיות כלכליות הנובעות מאותן סיבות שהזניקו אותה קדימה. חלק לא מבוטל מהתאגידים חובקי-הכל – צ'איבול בקוריאה וזאיבצו ביפן – החזיקו במונופול או כמעט מונופול בתחומים כלכליים רבים, מביטוח ועד ספנות, אך חלקם ניצבו על כרעי תרנגולת מבחינה כלכלית, ושרדו בעיקר בזכות קשרים איתנים עם השלטון. המשבר הפיננסי באסיה בשנת 1997 חשף את המצב הזה באכזריות: קוריאה נקלעה לקשיים ונאלצה לבקש הלוואה מקרן המטבע הבינלאומית ושליש מהבנקים המסחריים נסגרו.
הקוריאנים התאוששו במהירות. דייהו הכושלת פורקה, חלק ניכר מהצ'איבול נאלצו לוותר על חברות בת כושלות, ואחרים פורקו, נומינלית או בפועל, לחברות עצמאיות. קוריאה גם אימצה בשנות האלפיים מדיניות שהתרחקה מהניהול הריכוזי, לטובת מדיניות ליברלית יותר מבחינה כלכלית. כיום, מדורגת קוריאה במקום ה-23 במדד החופש הכלכלי של הריטג', התוצר המקומי הגולמי במדינה עומד היום על כ-1.4 טריליון דולר — מעט יותר מפי ארבע מהתוצר המקומי הגולמי של ישראל.
מדינה קטנה, מתחמקת מצרה:
אפשר להצביע על כמה נקודות דמיון מפתיעות בין ישראל לבין קוריאה הדרומית. ראשית, אף שהן שוכנות משני קצוות תבל, שתי המדינות סובלות מצפיפות אוכלוסין ניכרת ביחס לשטחן, שתיהן מוקפות אויבים מרים (קוריאה הצפונית, במקרה של קוריאה הדרומית), ושתיהן נמצאות באזור בו המעצמות אוהבות לבחוש בקלחת – כאן מדובר ברוסיה ובארצות הברית, ואילו בקוריאה הדרומית מדובר בסין ובארצות הברית.

גם מבחינה כלכלית יש קווי דמיון. אם תרצו, תוכלו לחשוב על השליטה ההסתדרותית במשק הישראלי כמקבילה לצ'איבול המסורבלים בקוריאה הדרומית. שתי המדינות גם סובלות מדלות במשאבי טבע, שמחייבת אותן להפנות מבט החוצה, ולכבד את כללי הסחר הבינלאומי.
הסכם הסחר המתגבש בין ישראל לקוריאה הדרומית נושא עמו פוטנציאל מסחרי אדיר למדינת ישראל. קוריאה היא היצואנית החמישית בגודלה בעולם (כ-537 מיליארד דולר, נכון לשנת 2014), כשבין יעדי היצוא העיקריים שלה מובילה סין, עם ייצוא בהיקף של 131 מיליארד דולר, ואחריה ארצות הברית, 72 מיליארד דולר, וייטנאם עם ייצוא של 26.6 מיליארד דולר, הונג קונג עם 26.3 מיליארד דולר ויפן עם 25.5 מיליארד דולר.
קוריאה הדרומית היא הכלכלה הרביעית בגודלה באסיה, יצרנית המכוניות הרביעית בעולם, בעלת מספנות ענק, המייצרות יותר משליש הספינות בעולם ויצרנית המחשבים והטלפונים הסלולאריים השנייה בגודלה בעולם, בעיקר בזכות ענקית הטכנולוגיה סמסונג.
ישראל, לעומתה, מייצאת בכ-70 מיליארד דולר בשנה, בסך הכל — מה שמציב אותה במקום ה-42 בעולם מבחינת היקף הייצוא (במונחים מוחלטים).
קל להבין את התועלת שיכולות שתי המדינות להפיק מהסכם הסחר. ישראל מייצאת חלק נכבד מאוד ממוצריה לאסיה – השוק השני בהיקפו אחרי ארצות הברית. במאזן הסחר שלה מול קוריאה, רשמה ישראל, בשנת 2015, ייצוא בהיקף של 870 מיליון דולר, ויבוא בהיקף של 1.14 מיליארד דולר. במהלך שנת 2016, נרשמה עלייה של כאחוז בהיקף יצוא הסחורות, ועליה של 16 אחוז בהיקף יבוא הסחורות מקוריאה. לשם השוואה, מול יפן השנה רשמה ישראל, בשנת 2015, יצוא של 1.5 מיליארד דולר, ויבוא של 1.2 מיליארד דולר. מול סין והונג קונג רשמה ישראל ייצוא בהיקף של 6.15 מיליארד דולר, ויבוא בהיקף של 7.9 מיליארד דולר. במלים אחרות – יש כאן מקום רב להרחבת קשרי הייצוא והיבוא מול קוריאה הדרומית.
קוריאה הדרומית במזרח התיכון:
התפתחות הכלכלה של קוריאה הדרומית השפיעה רבות על קשריה עם המזרח התיכון, בעיקר מול מדינות המפרץ הפרסי וצפון אפריקה. המזרח התיכון הפך שוק מועדף עבור חברות מקוריאה הדרומית, במיוחד בגלל הפרויקטים הגדולים (בין השאר, של בנייה) בהם זכו החברות הקוריאניות לנתח חשוב. גורם כלכלי שני היה הצורך ההולך ומתעצם באנרגיה, לתדלוק הכלכלה בקוריאה הדרומית. כלומר, הקוריאנים הפכו תלויים בנפט מערב הסעודית, מקטאר, מכוויית, מאיחוד האמירויות, וכדומה.

התלות הזו (קוריאה הדרומית מייבאת נפט מהמזרח התיכון בהיקף של יותר מ-50 מיליארד דולר בשנה) הביאה את קוריאה הדרומית לאמץ מדיניות של נייטרליות פוליטית וזהירות רבה ביחסה לישראל, בשל החשש התמידי שתמיכה בישראל תעמיד בסכנה את מעמדה במזרח התיכון, ומיליארדי דולרים של חוזים עם מדינות כמו איחוד האמירויות, איראן וערב הסעודית. הנפט והפרויקטים חשובים מדי עבור הממשלה בסיאול.
עדות לרגישות זו ניתן למצוא כבר בשנות ה-60, אז גינו מדינות ערב את קוריאה הדרומית בשל קשריה עם ישראל. חרם הנפט בשנת 1973, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הביא להתקררות נוספת ביחסי קוריאה וישראל. לא לחינם נעדרו כמעט כל המותגים הגדולים מקוריאה מהשוק הישראלי עד שנות התשעים – כמעט כולם כרעו בפני איום החרם הערבי ונמנעו מייצוא לישראל.
בשנות התשעים חל שינוי ניכר במצב. ישראל הפכה שוק חשוב יותר עבור קוריאה הדרומית במזרח התיכון, ותאגידים קוריאנים החלו לחדור לשוק הישראלי, עם מותגים כמו יונדאי, דייהו, קיה, סמסונג ו-LG. שבירת החרם, הנסיקה הטכנולוגית של ישראל והצטרפותה של ישראל לקהילה הבינלאומית מבחינת הפתיחות ליבוא תרמו לשיפור מתמשך במצב.
בעשרים השנים האחרונות חתמו שתי המדינות על הסכמים רבים בתחום המכס, כמו שיתוף פעולה וסיוע הדדי בענייני מכס (1996), מזכר הבנה לשיתוף פעולה טכני (1997), אמנה בדבר מניעת מסי כפל ומניעת התחמקות ממס לגבי מסים על הכנסה ועל הון (1997), מזכר הבנה בדבר שיתוף פעולה בתחומי הבזק והדואר (1997), הסכם בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח תעשייתי במגזר הפרטי (1999), הסכם בדבר שיתוף-פעולה כלכלי (2000) והסכם להגנה ואבטחת השקעות.
מנכ"ל משרד הכלכלה והתעשייה, עמית לנג, גורס כי הסכם אזור סחר חופשי בין ישראל לקוריאה הדרומית יהיה אבן דרך משמעותית ביחסי המסחר בין המדינות, בעל פוטנציאל כלכלי משמעותי עבורן, וסימן חשוב לפיתוח קשריה הכלכליים של ישראל מול מדינות אסיה בכלל.
הסכם הסחר החדש מזכה את שתי המדינות בניצחונות – כל אחת בנקודות החוזקה שלה. עבור ישראל, קוריאה היא אחד השערים למזרח אסיה, ויעד טבעי למדינה כמו ישראל, שיתרונותיה הבולטים הם בתעשייה טכנולוגית מתוחכמת ויצירתית. עבור קוריאה הדרומית – מדינה הבולטת גם בתחומי הטכנולוגיה העילית (ייצוא מעגלים משולבים, מחשבים וטלפונים) וגם בתחומים שבהם אין ייצור משמעותי בישראל (לדוגמה, מכוניות, ספינות, וכו') – ישראל היא יעד מפתה. שיתוף הפעולה יוכל להתרחב גם לתחום הביטחוני (לדוגמה, הבירה הענקית סיאול נמצאת בטווח איום קרוב מצד קוריאה הצפונית, מה שמעורר עניין טבעי בטכנולוגיות של יירוט טילים). ההקבלה המצומצמת בתחומי החוזקה והחולשה בייבוא ובייצוא יכולה להבטיח פיתוח מקביל שלהם אצל שתי המדינות, עם יתרון משמעותי של הורדת מחירים עבור הצרכן הישראלי.

וזו רק ההתחלה?
פוטנציאל להסכם סחר חופשי דומה להסכם המתגבש אפשר לראות בשותפות הטראנס-פסיפית (TPP) שכבר קיים בין קוריאה הדרומית לאיחוד האירופי, למדינות אסיה ודרום אמריקה ולארצות הברית (בכפוף לאיזה צד התעורר הנשיא טראמפ הבוקר). מבחינת היקפו, ההסכם הוא חסר תקדים, שכן הוא מתפרש על כלל המוצרים התעשייתיים והחקלאיים, בהם תחומי הרכב, האלקטרוניקה והתרופות לצרכן. ההסכם בעצם מיועד לבטל הלכה למעשה קרוב ל-99% מכלל המכסים בין המדינות, ועשוי לתרום להכפלת הסחר בין הצדדים בתוך 20 שנה.
עבור חברות ישראליות מדובר בהזדמנות פז לחדור לשוק בקוריאה הדרומית ובאסיה בכללה. עבור יבואניות, מדובר בהזדמנות נפלאה ליבוא מוצרי ביניים ומוצרים מוגמרים, מה שיזמן לצרכן הישראלי מוצרי איכות מעולים במחירים נמוכים הרבה יותר. כך, לדוגמה, המכס על יבוא כלי רכב ירד ל-7%, ועל מוצרי אלקטרוניקה כמו מקררים ומזגנים הוא ירד ל-12%.
בדומה להסכמי סחר אחרים עליהם חתומה ישראל, היעד הוא להשיג אפקט רשת. כלומר, להביא שיתוף פעולה נרחב בתחומים כלכליים ובתחומי המדע והטכנולוגיה בין ישראל לקוריאה הדרומית ובין מדינות נוספות, שלא ירצו 'להישאר בחוץ'.