הבהלה לזהב

עו"ד אליס אברמוביץ
ביום 3.9.13, בשעות הצהרים, הגיע למעבר הגבול אלנבי, מהצד הירדני, ג'יפ שבבעלות הקונסוליה הכללית של צרפת. בג'יפ נהג מר אנטואן מסון, שהנו בעל נתינות צרפתית ודרכון שירות. בעת שניסה מסון לעבור במעבר הגבול, ובמהלך תשאול שגרתי, התעורר החשד בכל הנוגע לרכב, וזאת בשל ריח טבק חריף אשר עלה ממנו. במהלך תשאול שעבר על ידי נציגי המכס במקום, טען מסון כי אין ברשותו טובין החייבים בהצהרה, וכי הוא מתנגד בתוקף לבדיקת הרכב, הואיל והוא נהנה מחסינות דיפלומטית. לאחר קבלת הסכמת הקונסוליה הצרפתית בירושלים, באמצעות שגריר צרפת בישראל, בוצע חיפוש ברכב, במסגרתו התגלו ברכב טובין רבים, לרבות זהב בתפזורת במשקל כולל של כ-100 ק"ג, ובשווי של כ-18 מיליון ₪.

למחרת האירוע ולאחר תיאום עם הגורמים הרלוונטיים, נגבו ממסון שתי הודעות תחת אזהרה. במסגרת הודעתו הראשונה, סיפר מסון כי הוא עובד כנהג בקונסוליה הצרפתית כנספח של השגריר, כי נסע לבד ברכב לירדן ליום אחד לצורך עניינים פרטיים, וכי לאורך כל השהות שלו שם היה עם הרכב בחניון של קניון. כאשר נשאל שאלות שונות בנוגע לטובין שנתפסו ברכב, השיב כי הוא מעדיף שלא לענות על שאלות אלא לאחר שייפגש עם עו"ד. בשלב זה הופסקה חקירתו לצורך היוועצות עם עו"ד. בתום ההיוועצות, נגבתה ממסון הודעה שנייה, במסגרתה סיפר כי ששה חודשים קודם לכן, בעת ששהה בירדן, הכיר בחור ירדני בשם נאסר, אותו פגש שוב בהזדמנויות שונות. לשיטתו, אותו נאסר ביקש ממנו להעביר עבורו תיקים דרך מעבר הגבול, היות והוא נוהג ברכב דיפלומטי. מסון הסכים, ולצורך כך, נסע לביתו של נאסר, שם פגשו אדם נוסף, אשר יחד עם נאסר העמיסו תיקים על הרכב. לפי גרסת מסון, מלבד טבק הוא לא ידע מה יש בתיקים, ולא פתח אותם כדי לבדוק. עוד ציין, כי נמסר לו כי לאחר שיעבור במעבר הגבול, ימתין לו מישהו שיזהה אותו על פי הרכב הדיפלומטי בו הוא נוהג, וייקח ממנו את התיקים. מסון הוסיף וציין, כי הוא ידע שהוא עושה מעשה אסור.

עוד באותו היום ולאחר גביית ההודעות הועבר מסון, בתיאום עם שגרירות צרפת בישראל, לידיו של נציג משטרת ההגירה בנתב"ג לצורך גירושו מהארץ לצרפת, וכך נעשה. הזהב נתפס על ידי המכס, בהתאם לסמכות הנתונה לו בסעיף 192(א)(1) לפקודת המכס.

בחודש פברואר 2014 – כחמישה חודשים לאחר התפיסה – הגיש מסון תביעה לבית משפט השלום בירושלים, להשבת הזהב שנתפס. בא כוחו טען בשמו, כי מסון אינו בעליו של הזהב, וכי שימש בלדר להעברת הטובין עבור סוחר ירדני ופלסטינאי, שהם בעליו. אלו האחרונים היו מוכנים להצטרף כצד להליכים אם היה מובטח להם כי פרטיהם לא ייחשפו בפני רשויות זרות כדי שלא יבולע להם, אך רשות המסים סירבה לבקשה, ועל כן הם לא צורפו. לטענת מסון, לאור הגדרת "בעל טובין" בפקודת המכס ובפסיקה, בעליהם של טובין אינו רק בעל זכות הקניין בהם אלא גם המחזיק בהם או בעל השליטה, לרבות מוביל הטובין, וגם רשות המסים עצמה ראתה במסון בעל הטובין, ומכאן זכותו לתבוע את החזרת הזהב לידיו, על אף שהוא אינו הבעלים האמתי.

לעניין הפעלת שיקול הדעת המהותי, טען מסון כי במקרים דומים, כאשר הוגשה תביעה להשבת תפוס, הסתפקה רשות המסים בתשלום כופר, וכאשר לא הוגשה תביעה להשבת התפוס, דרשה רשות המיסים הן תשלום כופר והן תשלום חלף תפיסה. בענייננו, טען מסון, לא הניחה רשות המסים בפני בית המשפט כל הסבר, המצדיק סטייה מהפעלת שיקול הדעת שהופעל בתיקים אחרים, ואשר מצדיק את הפעלת האמצעי הפוגע בזכות הקניין במידה הרבה ביותר.

לעניין טובת ההנאה נטען, כי בעלי הזהב הם סוחרים, הזכאים על פי דין להחזר מיסים ששלמו ביבוא, אך הרשות הפלסטינית אינה מקפידה בזכויותיהם, ולפיכך נאלצו להשתמש בשירותי הבלדרות של מסון. משמעות הדבר היא, כי טובת ההנאה היחידה שניסו להשיג היא עקיפת הרשות הפלסטינית ומניעת פגיעה לא חוקית ולא מוצדקת בזכותם להחזר המסים, ועל כן ממילא לא ניתן לומר שלרשות המסים הישראלית נגרם נזק כספי, שכן מדובר במס שממילא היה מועבר לרשות הפלסטינית.

רשות המסים טענה, מנגד, כי יש לדחות את התביעה על הסף, שכן מסון הודה שאינו בעל הטובין, ומסרב לחשוף את זהות בעליהם האמתיים. בהעדר ראיה כלשהי מטעם מסון לביסוס קשר כלשהו בינו לבין בעלי הטובין, ולכך שהתביעה מוגשת בהרשאתם ובהסכמתם, עלולה רשות המסים, לפי טענתה, למצוא עצמה חשופה לטענות עתידיות מטעם הבעלים האמתי, וממילא היעתרות לתביעה תתמרץ הברחות באמצעות אנשי קש. מעבר לכך, טענה רשות המסים כי התביעה הוגשה במועדים הקבועים בפקודת המכס, וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.

עוד טענה רשות המסים, כי חילוט הטובין נעשה כדין, לאור העובדה שמדובר בטובין מוברחים, ועל כן אין כל עילה להורות על השבתם. עוד נטען, כי יש לדחות את טענת מסון, לפיה רשות המסים הישראלית לא ניזוקה כתוצאה מפעולותיו, שכן תכלית התפיסה והחילוט היא בעיקר הרתעתית, וכוללת גם פן אכיפתי ובטחוני. התכלית ההרתעתית מקבלת משנה תוקף במקרה זה, לאור הנסיבות החמורות של דיפלומט שניצל לרעה את רכבו וחסינותו ולאור ההיקף העצום של ההברחה. עוד טענה הרשות, כי המקרים האחרים אליהם הפנה מסון אינם דומים למקרה הנוכחי מבחינת חומרתם, וכן כי יש לדחות את טענת מסון, לפיה הבעלים האמתיים חששו מחשיפת זהותם, שכן היו פתוחות בפניהם דרכים אחרות להימנע מחשיפתה, כגון בקשה לצו איסור פרסום וניהול ההליך בדלתיים סגורות.

בית המשפט דחה את כל טענותיו של מסון, וקבע כי מהבחינה הפורמלית הוא אינו יכול להיחשב כבעל הטובין, שלו הזכות להגיש תביעה להשבת תפוס, וכי ממילא התביעה עצמה הוגשה לאחר המועדים הקבועים בפקודת המכס. לגופו של עניין נקבע, כי המקרים שהובאו על ידי מסון לתמיכה בטענותיו לעניין האפליה בינו ובין מבריחים אחרים אינם רלוונטיים, וזאת לאור היקף ההברחה ונסיבותיה, וכן הסירוב לחשוף את זהות הבעלים.

התביעה נדחתה, ומסון חויב בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ לטובת המכס.

[תא (י-ם) 16137-02-14Antoine Masson  נ' מנהל המכס והמע"מ (ממונה מעברים), פסק דינה של כב' השופטת שירלי רנר מיום 3.5.16. את התובע ייצג עוה"ד יעקב קסטל, ואת רשות המסים ייצג עו"ד רנאד עיד מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)).