האם שעות טיסה מהוות זמן עבודה?

עו"ד רועי גוטמן ; עו"ד מיכל כהן
 

 

בעידן בו העולם הפך להיות "כפר גלובלי קטן", בעקבות ההתפתחות הרבה של אמצעי התקשרות והתחבורה, כאשר חברות ישראליות רבות, בעיקרי כאלה הפועלות בענפי ההייטק והטכנולוגיה, נמצאות בקשרים עסקיים עם גורמים רבים בחו"ל, מוצאים עצמם עובדים רבים במסגרת עבודתם "מבלים" שעות רבות בטיסות לחו"ל, לצורך ביקור לקוחות וביצוע מטלות ומשימות שונות בחו"ל. לעיתים מדובר בטיסות תכופות עם צורך בעצירות ביניים והמשך טיסה ליעדים אחרים ורחוקים.

 

נשאלת השאלה, מה דינן של שעות טיסה אלה, האם שעות הטיסה מהווה שעות עבודה המזכות את העובד/ת בשכר עבודה (ואולי ואף בגמול עבור עבודה בשעות נוספות, ככל שמדובר בשעות נוספות), או שמא מדובר בשעות שהן זמן הגעה לעבודה, וככאלה לא מזכות בשכר?

 

שאלה זו נדונה לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה בעניין אדוונטק טכנולוגיות (אפלט) בע"מ בערעור ובערעור שכנגד שהוגשו על פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה. באותו מקרה המערער נדרש במסגרת עבודתו לצאת את הארץ מספר פעמים לצורך עבודה במשרדי הלקוחות של מעסיקתו בחו"ל. בתביעתו דרש המערער, בין היתר, תשלום שכר בגין שעות הטיסה להן נדרש.

 

בית הדין האזורי לעבודה קבע, כי ביחס לזמן שעשה המערער בדרכו מביתו לשדה התעופה ומשדה התעופה הזר לבית המלון, כמו גם שעות השהייה בשדה התעופה, דינן של אלה כדין נסיעה למקום העבודה ועל כן ובהתאם להלכה הפסקה, אינן מהוות שעות עבודה ואינן מזכות בשכר. יחד עם זאת, באשר לשעות הטיסה עצמן, קבע בית הדין כי  דינן כשעות עבודה המזכות בשכר ואף בתגמול שעות נוספות, ככל שהן מהוות שעות נוספות. בית הדין האזורי נימק קביעתו בכך שמעצם טיבן מהוות שעות הטיסה פרק זמן ארוך בו העובד אינו יכול לעסוק בענייניו האישיים, הגם שמהותית אינו עומד לחלוטין לרשות העבודה.

 

על קביעתו השנייה, היינו, כי שעות טיסה מהוות שעות עבודה, הגישה המעסיקה ערעור לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור והפך בעניין זה את פסק דינו של בית הדין האזורי. בית הדין הארצי שב על ההלכה הפסוקה לפיה שעות בהן עשה עובד דרכו אל מקום העבודה וממנו, אינן שעות בהן עמד העובד לרשות העבודה ואינן מזכות בתשלום. בית הדין הארצי סבר כי בנסיבות המקרה דינן של שעות הטיסה כדין שעות נסיעה למקום העבודה, ולפיכך, ובהתאם להלכה הפסקה, אין לראות בשעות הטיסה כזמן עבודה. יחד עם זאת, יש לשים לב כי בית הדין הארצי הבהיר כי קביעותיו הן לגבי התיק הספציפי.

 

בית הדין הארצי הוסיף, כי תיתכנה נסיבות בהן לא מן הנמנע יהיה מקום לחרוג מכלל זה ולהכיר בשעות הנסיעה אל היעד שבו מבצע העובד עבודתו כחלק משעות העבודה, ובכל מקרה תיבחנה הנסיבות לגופו של עניין בהתאם ולאור תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה. כך גם יש והסכם קיבוצי, צו הרחבה או חוזה בין הצדדים יקבע אחרת.

 

בית הדין הארצי קבע, כי בנסיבות המקרה שלפניו, לא עלה בידי המערער להראות כי התקיימו בעניינו נסיבות המצדיקות חריגה מן הכלל האמור. באותן נסיבות ההיקף היחסי של שעות הטיסה היה זניח יחסית והמערער לא טס הרבה לחו"ל (7 פעמים במהלך 3 שנים), כאשר במהלך כל טיסה שהה בחו"ל בין שבוע לשלושה שבועות. הטיסות לחו"ל לא היו שגרת יומו ועבודתו, אלא החריג. כך בית הדין קבע גם כי המערער השתכר שכר חודשי ממוצע של כ 17,000 ₪ שהנו גבוה ביחס לממוצע במשק, ולטעמו של בית הדין יהא זה הוגן לקבוע כי שכר זה משקף תמורה ראויה עבור עבודתו מעבר לים בהיקף המוגבל שהתבקש לבצע. בית הדין אף קבע כי התרשם כי שולם לו שכר מלא עבור שעות העבודה אותן ביצע בחו"ל ועבור שעות טיסה שחפפו את יום העבודה. בנסיבות אלה קבע בית הדין, כי המערער אינו זכאי לתשלום נוסף בגין שעות הטיסה עצמן, ואלה אינן שעות עבודה.

 

לדעתנו, קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין לעיל, הדגישה שוב את הצורך מצד מעסיקים, אשר מטבע הדברים הוודאות והיציבות לגבי תנאי העסקה והשכר של עובדיהם חשובה להם, להסדיר בצורה ברורה ומפורשת בהסכמי העסקה עם עובדים הנדרשים במסגרת עבודתם למבצע מעת לעת נסיעות עבודה בחו"ל,  מה מהותן של שעות הטיסה וההסדר לגביהן. כמובן, שתמיד "המילה האחרונה" היא של בית הדין לעבודה, אך עדיין הסדר הסכמי ברור, אשר עומד בדרישות הדין, ייצור ודאות רבה יותר לשני הצדדים ויפחית את החשיפות למעסיק.