בית המשפט עומד לצד יבואן פלסטיני בתביעתו נגד חברת שילוח ישראלית

בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום בירושלים ופורסמה רק לאחרונה, נקבע כי יבואן, שסחורה שיובאה על ידו עוכבה על ידי חברת שילוח בשל חוב של אחר, מחזיק בעילת תביעה ישירה כנגד חברת השילוח, וזאת על אף שלא נכרת כל הסכם ביניהם.
נאצר סובחי אבו עמירה הוא סוחר תושב שכם, העוסק בייבוא רהיטים. בשנת 2006 ייבא אבו עמירה מסין שתי מכולות של רהיטים לחדרי שינה. במקום לשחרר את המכולות בעצמו, פנה אבו עמירה לחברה פלסטינית מתווכת בשם Central Sea and Air Freight, על מנת שזו תנקוט בפעולות הדרושות לשחרור המכולות מהנמל. לשם כך, פנתה חברת סנטרל לחברת יחדיו שילוח בינלאומי ועמילות מכס בע"מ, על מנת שזו תשחרר את המכולות בשמה.
משלא שוחררו המכולות, פנה אבו עמירה לחברת השילוח, ושילם לה, על פי דרישתה, סך של 90,000 ₪ – 50,000 ₪ עבור שחרור המטען, והיתרה על חשבון חוב קודם של חברת סנטרל לחברת השילוח. לאחר ששילם אבו עמירה מלוא התשלום הנ"ל, שחררה חברת השילוח רק מכולה אחת מבין השתיים, והתנתה את שחרור המכולה השנייה בתשלום נוסף של 65,000 ₪, וזאת על אף שאבו עמירה לא נותר חייב לה סכום כלשהו. זמן מה לאחר מכן נודע, כי המכולה השנייה הועברה לידי צד שלישי, אשר מכר את תכולתה.
אבו עמירה הגיש, אפוא, תביעה כנגד חברת השילוח, ותבע ממנה את נזקו. בכתב הגנתה, טענה חברת השילוח כי אין כל יריבות בינה לבין אבו עמירה, שכן לא נכרת ביניהם כל הסכם, וכי הטובין שהיו במכולה השנייה עוכבו כדין בשל חובה של חברת סנטרל כלפיה.
בית המשפט דחה את טענת חוסר היריבות, בנימוק כי די בכך שהטובין שעיכבה חברת השילוח הם טובין שבבעלות אבו עמירה, כדי להקים יריבות ביניהם. אם סבורה חברת השילוח כי מי שצריכה לשאת בתשלום נזקו של אבו עמירה היא חברת סנטרל, פתוחה בפניה הדרך למצות את זכויותיה נגדה (למשל באמצעות הגשת הודעת צד ג'). עוד נקבע, כי אין רלוונטיות לעובדה ששירותי עמילות המכס שנתנה חברת השילוח לאבו עמירה היו לאחר שהקשר ביניהם נוצר באמצעות חברת סנטרל המתווכת, שכן על-פי שטר המטען, אבו עמירה הוא בעל הטובין המיובאים, ולא סנטרל, כך שאת השירות נתנה חברת השילוח לו, ולא לאף גורם אחר. קביעה זו עולה בקנה אחד עם מושכלות יסוד במשפט ימי, לפיהם "רק מי שבידו שטר המטען, נתונה לו הזכות החוזית כלפי המוביל הימי, והזכות הקניינית במטען" (חכם אהרון כדורי, ביטוח ימי, מהדורה שישית, בעמוד 307) מטעמים אלו, נדחתה בקשתה של חברת השילוח לדחות את תביעת אבו עמירה נגדה על הסף בשל היעדר יריבות.
טענתה החלופית של חברת השילוח הייתה, כי על בית המשפט לחייב את אבו עמירה, שהנו תושב חוץ, להפקיד ערובה כתנאי להמשך ניהול ההליך נגדה. בכך, נסמכה חברת השילוח על הכלל, לפיו כאשר מוגשת תביעה בישראל על ידי תובע זר ניתן, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, וזאת, כדי להימנע ממצב שבו אם תביעתו של התובע הזר תידחה – יעמוד הנתבע בפני שוקת שבורה ולא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתו. בהסתמך על הוראת סעיף 519 הנ"ל, חויבו יבואנים פלסטינים רבים על ידי בתי המשפט בישראל בהפקדת ערובה לטובת הנתבעים. עם זאת, במקרה זה דחה בית המשפט בצעד חריג את הבקשה, בנימוק כי לאור הנסיבות, בהן הודתה חברת השילוח כי עיכבה תחת ידיה את המכולה שבבעלות אבו עמירה מבלי שהיה לו כל חוב כלפיה – אין עוד מקום לחייבו בהפקדת ערובה, ובמיוחד שחברת השילוח מודה שבעיכוב המכולה ממילא נותר ברשותה רכוש השייך לאבו עמירה.
[ת"א 2563-10 נאצר סובחי אבו עמירה נ' יחדיו – שילוח בינלאומי ועמילות מכס בע"מ, פסק דינה של כבוד השופטת תמר בר-אשר סבן מיום 28.8.12. התובע יוצג על ידי עו"ד מוחמד דחלה, והנתבעת – על ידי עו"ד ישראל שדה].