בית המשפט העליון דחה בקשת יבואן בלעדי לצו מניעה כנגד יבוא מקביל

בית המשפט העליון דחה לאחרונה (28.12.11) בקשת רשות ערעור, אשר הוגשה על ידי יבואן ויצרן זר כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לדחות את בקשתם למתן צו מניעה כנגד יבוא מקביל של מוצרי הלבשה, הנושאים את סימן המסחר "American Eagle".
העובדות וטענות הצדדים
מדובר בסכסוך הנוגע לזכויות היבוא והשיווק של מותג "אמריקן איגל" בישראל. התובעות בהליך המשפטי הינן החברות המנהלות את רשת האופנה "אמריקן איגל", וחברת פוקס, אשר הינה הזכיינית הבלעדית בישראל. החברות הנ"ל הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למתן צו מניעה, להפסקת שיווק המוצרים הנושאים את סימני המסחר של המותג בחנויות המשביר לצרכן.
לטענת התובעות, הסכמי שיווק המוצרים הנושאים את סימן המסחר של המותג כוללים הגבלה טריטוריאלית, כך שכל משווק מורשה לשווק את מוצרי המותג לאזור מוגבל. בבקשתן למתן צו מניעה, טענו התובעות כי ייבוא המוצרים לישראל שלא באמצעות המשווקת הבלעדית, מהווה הפרה של סימן המסחר, ועל כן יש לעצרו.
לטענת הנתבעים, חברת המשביר בתי כלבו בע"מ ומר רמי שביט, המוצרים המיובאים על ידם מיוצרים על ידי יצרן המורשה להשתמש בסימן המסחר נשוא התביעה, ועל כן אין כל פסול בשיווק המוצרים על ידם.
לאחר שקבע כי לא הונחה בפניו תשתית עובדתית ומשפטית מספקת המצדיקה את מתן הסעד הזמני, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב את הבקשה למתן צו מניעה, ועל החלטה זו ביקשו התובעות לערער בפני בית המשפט העליון. 

החלטת בית המשפט העליון
בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, משני טעמים עיקריים: האחד, התצהיר אשר צרפו התובעות לבקשתן לא היה מפורט דיו, ובעיקר התייחס בית המשפט לכך שהמצהיר לא פירט את המקורות לידיעות עליהן הצהיר שלא מידיעה אישית. הטעם השני, והחשוב ביותר, לדחיית הבקשה, היה כי השאלות המשפטיות שהתביעה מעוררת, קרי, האם ניתן לראות בסחורה המיובאת "יבוא מקביל", והאם ניתן למנוע ייבוא כאמור באמצעות דיני סימני המסחר, אינן פשוטות, ומצריכות בירור עובדתי ומשפטי מעמיק – אשר מקומו בהליך העיקרי ולא בהליך של בירור בקשה למתן סעד זמני.
בית המשפט העליון ציין בהחלטתו, כי הכלל הינו כי בעל סימן מסחר אינו רשאי לאסור ייבוא מקביל של מוצר. יחד עם זאת, הפסיקה טרם התייחסה באופן נקודתי לזכותו של בעל סימן מסחר "לעקוב" אחר המוצרים הנושאים את אותו סימן, מקום בו הסחר בו הוגבל לטריטוריה מסוימת. יצוין, כי בהלכה המנחה לעניין יבוא מקביל, בעניין רע"א 371/89 ליבוביץ' נ' א. את י. אליהו בע"מ, נקבע כי יצרן אינו רשאי לעקוב אחר מוצריו לאחר שמכרם, למעט במקרים בהם נקבעו בהסכם ההפצה תנאים מיוחדים, כגון הגבלות טריטוריאליות.
כך, מאחר ומדובר בסוגיה עקרונית, אשר בית המשפט טרם התייחס אליה לגופו של עניין אלא בדרך אגב בלבד, קבע בית המשפט העליון כי יש לדון בשאלות אלה במסגרת ההליך המשפטי העיקרי, ולא כלאחר יד, במהלך הדיון בסעד הזמני. עוד צוין בהחלטת בית המשפט, כי גם מאזן הנוחות לא הצביע על נסיבות המצדיקות את הגבלת יכולת הנתבעים לייבא את המוצרים נשוא התובענה, עד למתן פסק הדין בהליך העיקרי.
בשל כל הטעמים אשר צוינו לעיל, נדחתה בקשת רשות הערעור, והוטלו על התובעות הוצאות הבקשה בסך 30,000₪, אשר הצטרפו להוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, עת שדחה את הבקשה לסעד הזמני – בסך 44,000 ₪.
התובעות יוצגו על ידי עורכי הדין איבצן, נתר ורוזנצוויג, ואילו הנתבעים יוצגו על ידי עורכי הדין פרייס ושחר.