בית המשפט הורה למכון התקנים לחדול מגביית תשלום עבור צילום תקנים בספרייתו

ביום 30.1.13, פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב בתביעה ייצוגית אשר הוגשה בשם כל מי שפנה למכון התקנים בין התאריכים 14.4.2006 עד 14.4.2008, וביקש לצלם בספריית המכון עותק של תקן, או להדפיסו שם. על פי פסק הדין, תקן רשמי הוא חלק מן הדין במדינת ישראל, ועל כן פרסומו הוא בגדר חובה. משמעות הדבר היא כי לציבור נתונה הזכות לעיין בתקן, וזכות זו כוללת גם את הזכות לתעד את התקן על ידי צילומו, הדפסתו או בכל אמצעי תיעוד אחר. לפיכך, הורה בית המשפט למכון התקנים להשיב לכל חברי הקבוצה שיפנו אליה, ויציגו קבלה מתאימה, או ינקבו במועד הרכישה של התקן, את התשלום ששילמו בגין רכישתו בספרייה, וזאת בניכוי הסכום המשקף את עלות הצילום עצמו. עם זאת, כי מי שרכשו בשנים הרלוונטיות תקליטורים ובהם אוספים שונים של עותקי תקנים, או תקנים באתר האינטרנט של המכון – אינם זכאים להשבה, שכן על פי פסק הדין, בגין שירותים אלה היה המכון רשאי לגבות תשלום, וגם בעתיד יהיה מכון התקנים רשאי לגבות תשלום בגין רכישת תקנים באתר האינטרנט.
תקציב המכון נובע בחלקו מתקציב המדינה, במובן זה שכאשר משרדי ממשלה מזמינים הכנה של תקנים, הם משתתפים בתקציב לכיסוי הוצאות הכנתם. מכון התקנים טען בפני בית המשפט, כי לצורך פעילותו הוא נדרש גם לתמורה שהוא מקבל עבור מכירת תקנים, אשר נועדה לכסות חלק מהוצאותיו. לגישת המכון, המחיר שהוא גובה מהציבור – הנע בין 29.40 ₪ ועד 415.60 ₪ לתקן – משקף תמורה חלקית להשקעתו בעיבוד התקן, פיצוי בגין ההוצאות הכרוכות בדמי חברותו בארגוני תקינה בינלאומיים, עלות העותק, עלות הטיפול בעותק ותחזוקת אתר האינטרנט של המכון.
בית המשפט דחה טענה זו הן ביחס לתקנים רשמיים והן ביחס לתקנים לא רשמיים.
ביחס לתקן רשמי נקבע, כי הוא "תקנה בת פועל תחיקתי", כהגדרתה בסעיף 17 לפקודת הפרשנות, ועל כן חייב בפרסום. פרסום, משמעותו מתן זכות עיון לציבור. על פי הלכת בית המשפט העליון הידועה בע"א 2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות, זכות העיון טומנת בחובה גם את זכות התיעוד, ועל כן הרשות חייבת לאפשר למי שמבקש לעיין במסמך לקבל גם את העתקו. על כן, היה על מכון התקנים לאפשר לכל אזרח במדינת ישראל לצלם את התקן בו ביקש לעיין, תוך חיובו בעלות הצילום לבדה.
ביחס לתקן שאינו רשמי נקבע כי הוא אמנם אינו "תקנה בת פועל תחיקתי", אולם הוא בגדר "הנחיה מנהלית", שגם לגביה קבעה ההלכה הפסוקה כי היא טעונה פרסום. ושוב, מכיוון שפרסום משמעו עיון, ועיון כולל את זכות התיעוד, הרי שהתוצאה היא שהדברים האמורים לעיל לגבי תקנים רשמיים נכונים גם לגבי תקנים שאינם רשמיים.
לפיכך, קבע בית המשפט כי אין די בטענת המכון, לפיה הוא זקוק לתמריץ כלכלי כדי להכין תקנים, כדי להצדיק גביית תשלום בגינם, וגם העובדה שהוא נושא בעלויות כאלו ואחרות לצורך הכנתם אינה מאפשרת – כלשעצמה – את דרישת התשלום (בהקשר אחרון זה, ציטט בית המשפט את דברי בית המשפט בעע"מ 980/08 מנירב נ' משרד האוצר, לפיהם "העובדה שהרשות זקוקה לכספים למימון פעילות אינה מצדיקה גביית כספים מהציבור ללא הסמכה חוקית").
טענתו החלופית של מכון התקנים, לפיה סמכות הגבייה קמה מכוח סעיף 12ג לחוק התקנים, הקובע כי "המכון רשאי לקבל שכר בעד השירותים שהוא נתן", נדחתה גם היא על ידי בית המשפט, בנימוק כי מתן האפשרות לצלם תקן אינה בגדר "מכירה" שלו, כי אם נגזרת של זכות העיון בו. לפיכך, התשלום אותו זכאי המכון לדרוש הוא רק תשלום עבור הצילום עצמו (שהנו בגדר שירות שניתן), ולא מעבר לכך. עם זאת, מתן אפשרות לגישה לתקן באינטרנט הוא שירות נוסף שהמכון מעמיד לרשות הציבור, ועבור שירות זה הוא אכן רשאי לגבות תשלום, בהתאם לסעיף 12ג הנ"ל.
הטענה היחידה שהעלה המכון, ושבית המשפט ראה בה טעם, היא כי חוק התקנים מנחה אותו לאמץ תקינה זרה, והוא פועל בהתאם להנחיה זו וחובר לארגוני תקינה בינלאומיים כגון ISO ו-IEC, אולם ארגונים אלה שומרים על זכויות היוצרים שלהם, וכחבר בהם מחויב המכון לגבות תשלום עבור מכירת התקנים. על פי הראיות שהביא המכון בפני בית המשפט, הוא עלול להיות מורחק מחברותו בארגונים אלה אם יפיץ תקנים בחינם.
בעניין זה, קבע בית המשפט כי התחייבויות המכון כלפי ארגונים בינלאומיים אינן יכולות, כשלעצמן, לייצר לו זכות לגבות תשלום עבור עיון בתקנים או קבלת העתקים שלהם, אם אין מקור אחר לזכות זו, שכן אם המכון אינו רשאי לגבות תשלום – אין להתיר לו לעשות כן, אף אם קיים חשש שהפצת תקנים בחינם עלולה להביא לסילוקו מארגונים אלה. עם זאת, מהעדויות שהובאו בפני בית המשפט עלה, כי חששם העיקרי של הארגונים הבינלאומיים הוא מפני האפשרות שמי שאינם אזרחים ישראליים יקבלו גישה חינם לתקנים, וחשש זה קיים בעיקר בהתייחס לפרסום התקנים בחינם ברשת האינטרנט. דא עקא, שהמכון כלל אינו חייב לספק לציבור את השירות של גישה בחינם לתקנים באינטרנט, ולכן הפתרון שמצא בית המשפט הוא שמכון התקנים יימנע מפרסום התקנים באינטרנט בחינם, מחד, אולם יאפשר את צילומי העתקיהם במחיר עלות הצילום, מאידך.
יצוין, כי בימים אלה נמצא בהליכי חקיקה תזכיר חוק זכויות יוצרים (תיקון) (זכויות יוצרים בתקן), התשע"א – 2001. התזכיר מציע להוסיף לסעיף 12ג הנ"ל לחוק התקנים הסמכה מפורשת, שלפיה המכון יהיה רשאי לקבל תשלום בגין העתקי תקנים (לרבות תקנים רשמיים, תקנים ישראלים או תקנים אחרים), לרבות אם נעשתה הפניה אל התקן בפרסומים רשמיים. משמעות הדבר היא, כי על אף פסק הדין התקדימי, אם יתקבל התיקון לחוק, יהיה מכון התקנים מוסמך לשוב ולגבות תשלום לעניין התקינה, לרבות תקינה רשמית, זמנית ובין-לאומית, שאליה נעשית הפניה בדין.
[ת"מ 113-08 איתן אלון נ' מכון התקנים הישראלי, פסק דינה של כבוד השופטת רות רונן מיום 30.1.13. את התובע הייצוגי ייצג עו"ד שילה, ואת מכון התקנים ייצגו עו"ד סמואל ועו"ד סמוך].