ארצות הברית לא חברה

עו"ד אליס אברמוביץ

כפי שהבטיח לאורך כל מסע הבחירות שלו – שלושה ימים בלבד לאחר השבעתו, חתם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על צו נשיאותי, שיוציא את ארצות הברית מהסכם הסחר הגדול בהיסטוריה – ההסכם הטראנס-פסיפי (TPP).
הסכם הסחר – שתוכנו לא פורסם לציבור, אך חלקים ממנו הודלפו לוויקיליקס – כולל 12 מדינות השוכנות לחוף האוקיינוס השקט (אוסטרליה, ארצות הברית, ברוניי, וייטנאם, יפן, מלזיה, מקסיקו, ניו־זילנד, פרו, סינגפור, צ'ילה וקנדה), והוא מהווה הרחבה של הסכם בין צ'ילה, ברוניי, ניו זילנד וסינגפור משנת 2005. ההסכם נחתם סופית בתחילת 2016, ונמצא כעת בשלבי אשרור במדינות השונות. בארצות הברית, אישר הנשיא אובמה את ההסכם, אך נרתע מהגשתו לאישור הקונגרס, מחשש שלא יאושר שם. אובמה קיווה שלתפקיד הנשיא תיבחר הילרי קלינטון, וכך הותיר את ההסכם חשוף לביטול מהיר בחתימת הנשיא – וזה בדיוק מה שקרה ביום העבודה המלא הראשון של הנשיא טראמפ.
השותפות הטרנס־פסיפית היא רק אחת מכמה יוזמות לשיתוף פעולה כלכלי בינלאומי שארצות הברית הובילה וקידמה בעשור האחרון. ביניהן, אפשר למנות את הסכם הסחר והשותפות הטרנס־אטלנטי (TTIP), את ההסכם המקיף לסחר וכלכלה בין האיחוד האירופי לקנדה, המכוון לבטל בהדרגה מעל 98 אחוזים מהמכסים והחסמים בין קנדה לאיחוד האירופי (CETA), את אזור הסחר הטרנס־אטלנטי (TAFTA), ואת הסכם הסחר בשירותים (TiSA), שאליו עשויה להצטרף גם ישראל.
כבר היום, חלק מהחברות בהסכם הטרנס-פסיפי מאוגדות ממילא בבריתות ובהסכמים כאלו ואחרים עם ארצות הברית: קנדה ומקסיקו כבר חתומות עם ארצות הברית על הסכם נאפט"א (שגם בו זומם נשיא ארצות הברית הנכנס לערוך שינויים – אם כי לא לבטלו כליל), ואוסטרליה, סינגפור, צ'ילה ופרו, כבר מחזיקות בהסכמי סחר דו־צדדיים עם ארצות הברית. כל זה מעורר תהיה מתבקשת על הרתיעה החריפה של טראמפ, כנגד דעתה של המפלגה הרפובליקנית, מההסכם הטראנס-פסיפי.
על אף שההסכם נתפס בציבור כהסכם סחר חופשי (והוא אכן כולל הפחתה של מכסים ומִכסות על 99 אחוז מהמוצרים), מדובר, הלכה למעשה, בניסיון פוליטי אמריקני לאגד את בעלות בריתה של ארצות הברית תחת קורת גג אחת במאבק בסין: כל המדינות הכלולות בהסכם הסחר הטרנס-פסיפי הן כבר היום בעלות ברית של ארצות הברית, וכולן יחד אחראיות ליותר מ־40 אחוז מהעושר העולמי, ולכשליש מהסחר הבינלאומי. במילים אחרות, מדובר בשותפות של מדינות, הכוללות יחד 800 מיליון בני אדם, ותוצר משותף של כמעט 30 טריליון דולר – פי שניים מהתוצר הלאומי הכולל של האיחוד האירופי, פי שלושה מהתוצר של סין, ופי עשרה מהתוצר של דרום־אמריקה כולה.
חרף זאת, עורר ההסכם התנגדות רבתי גם במפלגה הדמוקרטית, מפלגתו של הנשיא אובמה. סיבה ראשונה להתנגדות הייתה שההסכם כולל גם מרכיבים שאינם נפוצים בדרך כללי בהסכמי סחר אזוריים, ונוגסים, במובן מסוים, בריבונות המדינות. מדובר, בין היתר, בנושאים כמו האחדה בחוקי עבודה, חוקי שימור סביבה וזכויות בעלי חיים; יעדים ושאיפות לגבי ליברליזציה של הסחר בשירותים; הסכמות בינלאומיות בנוגע להגנה על קניין רוחני ופרטיות מידע, שימושו והעברתו בין חברות ומדינות; הסכמים ראשונים מסוגם לגבי העולם הדיגיטלי והכלכלה האלקטרונית; ושאיפה להרחבת האינטגרציה האזורית בין המדינות בברית והעדפתן על פני מדינות שאינו כלולות בו. מתנגדי ההסכם ראו בו, מכאן, עידוד ייצוא נוסף של משרות למדינות שבהן השכר נמוך, והגבלת התחרות ועידוד מחירים גבוהים יותר לתרופות ומוצרים עתירי ערך, באמצעות הפצת הסטנדרטים האמריקאים להגנת פטנטים למדינות אחרות.
סיבה שנייה להתנגדות הייתה סעיף בהסכם, המאפשר לתאגידים רב לאומיים לערער על רגולטורים ופסיקות בית משפט בפני טריבונלים מיוחדים. סעיף זה עורר התנגדות חריפה במיוחד: במסגרת ההסכם, קיבלו חברות בינלאומיות מעמד שונה בחוק הבינלאומי מחברות רגילות או מאזרחים, והוקנתה להן הזכות לתבוע מדינות בטריבונלים שיורכבו משופטים בינלאומיים, במקום בבתי משפט רגילים תוך-מדינתיים. על פי טענות המתנגדים, מכיוון שאותם שופטים אינם חלק ממערכת משפטית קבועה וסדורה ומתמנים לכל מקרה באופן פרטני, הם גם חשופים יותר ללחצים ואינטרסים זרים.
שלישית, הדיונים סביב ההסכם נעשו בחשאיות: במשך כמעט עשור, נערך משא ומתן על סעיפי ההסכם הטרנס-פסיפי בחוסר שקיפות וללא הגדרה ברורה של יעדים וסמכויות של הרשויות השונות בכל מדינה. פרקטיקה חדשה זו, של ניהול משא ומתן חשאי בתחום הסכמי הסחר הבינלאומיים, היא תולדה של הפקת לקחים מסיבוב סיאטל וסיבוב דוחא של הסכמי גאט"ט – סיבובים שהסתיימו בהסכמי סחר שלא יצאו לפועל, בגלל הפגנות והתנגדות בינלאומית של המתנגדים לגלובליזציה. בשל החשש מהתנגדות ציבורית, התפתחה המגמה של שיתוף הציבור בתוכן ההסכמים רק לאחר החתימה עליהם על ידי נציגי המדינות, ולפני שלב האשרור, שהנו פורמלי במהותו.
הגישה בה נקט הנשיא טראמפ מחזקת את עמדתה של ארצות הברית, ומאפשרת לה מרחב תמרון גדול יותר מול כל מדינה ומדינה: במקום לדון מול כל המדינות יחד, תקיים עתה ארצות הברית משא ומתן נפרד עם כל אחת מהמדינות על הסכם סחר שונה, באופן שיאפשר תקינה שונה לכל בעיה שעלולה לצוץ ביחסים הפרטניים. השחרור מכבילה להסכם רב-צדדי גם תאפשר לארצות הברית להנמיך את רף התקינה בתחומים חשובים, כדי להפוך את ארצות הברית לתחרותית יותר. אשר להסכם הסחר בין ישראל לארצות הברית, אשר נחתם בשנת 1985, אין חשש, בשלב זה, כי יבוטל או ישונה.