ויתור עובד על תמורה בגין המצאת שירות

 

 

בעסקאות השקעה ומיזוג בתעשיית הטכנולוגיה, פעמים רבות מתעורר ספק ביחס לתוקפם המחייב של הסדרים, עליהם חתומים עובדים, בדבר אי זכאותם לתמורה בגין המצאה אשר פותחה או תפותח על-ידם בתקופת עבודתם, בין אם נחתמו מראש בתחילת העסקתם, או בין אם בדיעבד, במסגרת הסדרי סיום העסקה. 

סעיף 132 לחוק הפטנטים, התשכ"ז – 1967 ("חוק הפטנטים") קובע כי "אמצאה עקב שירות" היא אמצאה שהגיעה לעובד עקב שירותו ובתקופת שירותו. הסעיף קובע, כי אמצאה זו היא קניינו של המעביד, אלא אם הוסכם אחרת בין הצדדים. אך מה באשר לתמורה בגין ההמצאה? סעיף 134 לחוק הפטנטים קובע כי באין הסכם הקובע אם העובד זכאי לתמורה בעד אמצאתו, באפשרותו לפנות לוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים מכוח חוק הפטנטים אשר תכריע בעניין. 

מעסיקים רבים, בוודאי אלה הפועלים בתחום הטכנולוגיה, מחתימים במקרים רבים את עובדיהם מראש על מסמך ויתור הקובע, כי לא זו בלבד שההמצאה אותה יפתח העובד במהלך תקופת עבודתו, ככל שיפתח, תהא קניינו של המעסיק, הרי שהוא גם לא יהיה זכאי לתמורה כלשהי בגין פיתוחה. לעיתים ויתור זה נעשה בדיעבד במסגרת הסדרי סיום העסקה. מעסיקים רבים מבקשים בצורה זו לתת את ההגנה הראויה לקניין הרוחני שלהם, ומכלכלים צעדיהם בהתאם, ולא רק הם – גם משקיעים וקרנות הון סיכון בבוחנם כניסה להשקעה בחברת טכנולוגית כזו או אחרת נותנים משקל בהחלטתם להסדרים אלה.   

אם כן, השאלה המתבקשת היא מה תוקפם של הסדרים אלה? האם אכן עובד רשאי לוותר מראש או בדיעבד על זכותו לתמורה בגין המצאת שירות במסגרת הסכם בינו לבין מעסיקו, או שמא המדובר בזכות קוגנטית שמי  מן הצדדים אינו יכול ואינו רשאי להתנות עליה, ולכן להסדרים אלה אין תוקף מחייב?  

התשובה לשאלה זו נותרה עד לאחרונה באי וודאות. בהחלטת הוועדה בעניין אקטליס נטוורקס נ' ישי אילני משנת 2010 וכן בהחלטת בית המשפט העליון בעניין בייר נ' פלוראליטי בע"מ משנת 2012, נקבע כי לא בהכרח מקרה בו עובד חתם על מסמך בו הוא מוותר על כל זכות לתמלוגים מהמצאה שפיתח בתקופת עבודתו תקפה היא, ועדיין יוכל הוא להביא עניינו בפני הוועדה לבחינת זכותו לתמלוגים. החלטות אלה יצרו אי וודאות אצל מעסיקים רבים לגבי יכולתם בבוא העת לאכוף תניות אלה בהסדרים עם עובדים. 

בחודש מאי האחרון, התקבלה החלטה על-ידי הוועדה בעניין אמצאות שירות, אשר לראשונה הכניסה בהירות באי הוודאות שהיתה קיימת עד כה. הוועדה קבעה  כי עובד יכול לוותר על תמורה בגין המצאה שנוצרה בתקופת השירות של העובד עבור המעסיקה בהסכם עם המעסיקה. ההחלטה התקבלה לאחר שהוועדה בחנה מספר הסכמים שנחתמו בין העובד לשעבר ולבין החברה בה הועסק, וקבעה כי אומד דעת הצדדים כפי שעולה מנוסחי ההסכמים שנחתמו על-ידי העובד בתום תקופות העסקתו מלמד על ויתור העובד על הזכות לתמורה בגין המצאת שירות.  

תחילה נבחנה על-ידי הועדה השאלה האם ההוראה בחוק הפטנטים בדבר תמורה לעובד בגין אמצאת שירות הינה קוגנטית, כלומר זכות מכח משפט העבודה המגן, שלא ניתן להתנות או לוותר עליה. הוועדה קבעה כי הזכות לתמורה בגין אמצאת שירות הינה דיספוזיטיבית ואינה בעלת אופי קוגנטי והעובד רשאי להתנות על זכותו לקבלת תמורה. 

משכך, המשיכה הוועדה לבחון את השאלה, האם במקרה שהובא בפניה ויתר העובד על תמורה בגין אמצאות השירות תוך בחינת ההסכמים בינו לבין מעבידו. הוועדה בחנה מספר מסמכים שכונו "הצהרות סודיות" ומסמכי "סיום העסקה".  

בדומה להחלטה קודמת בפרשת אילני, נקבע כי מסמך העברת הזכויות בהמצאה מהעובד למעביד מתייחס לזכות הקניינית בהמצאה כלפי כולי-עלמא, אך אין משמעות המחאת הזכויות הקניינות למעביד - ויתור על הזכות לתמורה שהינה זכות אישית של העובד כלפי מעבידו.  

ואולם, במקרה זה, לשון מסמכי סיום ההעסקה היתה ברורה וחד משמעית, כי לעובד אין ולא תהיינה תביעות כלשהן ומכאן הסיקה הוועדה כי העובד ויתר על הזכות לתמורה: 

"לשונם של מסמכי סיום ההעסקה היא ברורה וחד-משמעית: למבקש אין ולא יהיו לו תביעות כלשהן. לשונם זו היא כללית ואין לפרשה כמוציאה ממנה תביעה לתמורה בעד אמצאת שירות. הרקע להסכם זה הוא סיום היחסים בין הצדדים שבמסגרתו מתחייב המעביד לשחרר כספים מסוימים לטובת העובד. רקע זה תומך בכוונתם המשותפת של הצדדים כי עם סיום היחסים העובד יוותר על כל תביעה אפשרית כלפי המעביד במידה והייתה לו כזאת". 

הוועדה קבעה כי כוונת הצדדים הייתה לסיים את היחסים בינהם ולמנוע התדיינות משפטית עתידית וכי גם תביעה עתידית שאינה קיימת עדיין ולכן אין מודעות ספציפית לגביה (כגון הזכות לתמורה מהמצאת השירות) נתפסת על-ידי הצהרת הויתור הכללית של העובד.  

החלטה זו מבהירה, כי עובד רשאי לוותר על תמורה בגין אמצאת שירות, ובמקרה כזה העובד לא יהיה זכאי לקבל מן הוועדה פיצוי בגין אותן אמצאות. הוויתור יתפרש על-פי דיני החוזים הכלליים.  

 

לנוכח החלטה זו, מומלץ לבחון את הפורמטים הקיימים אצל חברות המחתימות עובדים כמו גם את ההסכמים הקיימים ביניהן לבין עובדיהן, על-מנת לוודא שאכן קיימת בהם אמירה ממנה ניתן ללמוד על ויתור העובד על תמורה בגין המצאות שירות. אנו ממליצים לכלול בהסכמי העבודה או בנספחיהם המסדירים את זכות המעביד בקניינו, אמירה מפורשת הן בדבר המחאה מפורשת של אמצאות השירות למעסיק והן ויתור מפורש מצד העובד על פיצויים בגין המחאה זו של הזכויות. 

 

יודגש כי מסמך או תניות המחאת זכויות בהמצאה למעביד - אין משמעם ויתור על זכות העובד לתמורה בגין המצאת השירות, ויש לכלול אמירה מפורשת בעניין זה.