New Precedent: Taxation of Royalties on the Import of Branded Goods.

בפסק דין תקדימי וראשון מסוגו בישראל, קיבל לאחרונה בית המשפט המחוזי במחוז מרכז שלוש תביעות מאוחדות, אשר הוגשו באמצעות משרד איתן, מהולל & שדות, ביחס להודעות גירעון שהוציא המכס ליבואניות ישראליות של בגדים ממותגים. על פי פסק הדין, מרבית דמי תמלוגים ששולמו על ידי היבואנים לבעלי המותגים מכוח הסכמי הזיכיון או השיווק אינם חלק מ"מחיר העסקה", כמשמעותו בסעיף 132(א) לפקודת המכס, ועל כן גביית המכס בגינם מנוגדת לדין.  

התובעות הנן, כאמור, יבואניות של מוצרי ביגוד ממותגים לישראל, הנושאים סימני מסחר כגון Rip Curl, Lee Cooper, דיסני, טום וג'רי, גארפילד ועוד. בעד הזכות לעשות שימוש בסימני המסחר, שילמו היבואניות הישראליות דמי תמלוגים לבעלות סימני המסחר בחו"ל, וזאת מכוח הסכמי זיכיון ושיווק שנחתמו ביניהן. עם זאת, הטובין הממותגים לא נרכשו ישירות מבעלות סימני המסחר, כי אם הוזמנו על ידי היבואנים, באופן ישיר או באמצעות משרדי תיווך, ממפעלים שונים בסין. חלק מבעלות סימן המסחר לא ידעו היכן מיוצרים הטובין הנושאים את סימני המסחר, ולמעט בקרת איכות שנערכה על ידן על המוצר הסופי, לא היתה בידן שליטה ישירה על תהליך הייצור, במובן זה שלא היתה להן אפשרות חוקית או מעשית להפסיקו במקרה של אי תשלום דמי התמלוגים על ידי היבואן.  

בתביעה אשר הוכרעה בחודש מרץ, עתרו שלוש יבואניות כי בית המשפט ייתן צו הצהרתי, לפיו לצרכי חישוב המכס החל עליהן - אין להתחשב בדמי התמלוגים ששולמו על ידן לבעלות סימני המסחר בהתאם להסכמי הזיכיון או השיווק. 

כבוד השופט פרופ' עופר גרוסקופף ערך ניתוח מעמיק של סעיף 133(א)(3) לפקודת המכס, וקבע כי הפרשנות שהעניק אגף המכס ללשון הסעיף אינה מתחייבת מלשון החוק, ואף אינה עולה בקנה אחד עם התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל ועם תכליתם של דיני המכס.  

ראשית נקבע, כי התנאי הראשון של סעיף 133(א)(3) לפקודה הוא כי דמי התמלוגים המשולמים צריכים להיות כאלו "המתייחסים לטובין". זאת, להבדיל מתמלוגים ודמי רישיון המשולמים על ידי היבואן בגין שירותים אחרים שהוא מקבל מהזכאי לתמלוגים, כגון תשלום בגין קונספט שיווקי או שירותי ניהול.  

התנאי השני של סעיף 133(א)(3) לפקודה הוא כי דמי התמלוגים צריכים להיות כאלו, שתשלומם מהווה, במישרין או בעקיפין, "תנאי למכירת הטובין בישראל", ופרשנותו של תנאי זה הייתה סלע המחלוקת בין היבואניות-התובעות לבין אגף המכס: בעוד שעמדת המכס הייתה שיש לפרש הוראה זו כפשוטה, דהיינו בכל מקרה בו תשלום תמלוגים לבעל סימן המסחר מהווה תנאי למכירת הטובין בישראל במערכת היחסים שבין היבואן לבעל סימן המסחר - ניתן להחשיבם בשווי העסקה לצרכי מכס, טענו התובעות כי יש לפרש הוראה זו בצמצום, ולראות את הדרישה כמתקיימת רק באותם מצבים בהם תשלום התמלוגים לבעל סימן המסחר הוא תנאי למכירת הטובין בישראל במערכת היחסים שבין היצרן ליבואן.  

בית המשפט בחן את האמנה הבינלאומית שמכוחה נחקק סעיף 133(א)(3) הנ"ל ואת דברי ההסבר והפרשנות שלה, וכן את הפסיקה הבינלאומית בנושא, ומצא כי על פי האמנה יש לבסס שליטה של בעל סימן המסחר בתהליך ייצור הטובין, באופן שמאפשר לו ליצור זיקה אפקטיבית בין תשלום התמלוגים לבין תהליך הייצור של הטובין, וזאת להבדיל מאמצעים שכל מטרתם להקנות לבעל סימן המסחר יכולת פיקוח על איכות הסחורה. עוד נמצא, כי בכל שיטות המשפט של המדינות החברות באמנה שנבחנו, מקובל הכלל לפיו על מנת שהתמלוגים יכללו במחיר הטובין לצרכי מכס, נדרש שתשלומם יהווה תנאי למכירה במישור היחסים שבין היצרן ליבואן (להבדיל ממישור היחסים שבין היבואן לבעל סימן המסחר).  

בנוסף, קיבל בית המשפט את טענת התובעות, לפיה דיני המכס אינם מבקשים למסות קניין רוחני. על כן, ומכיוון שהכנסות התמלוגים של בעל סימן המסחר הזר ממילא ממוסות בישראל מכוח פקודת מס הכנסה כהכנסה מנכס לא מוחשי, הרי שיש לראות בתשלומי תמלוגים אלו כפעילות כלכלית המבוצעת בישראל, להבדיל מפעילות כלכלית המבוצעת בחו"ל, וגם מטעם זה יש לצמצם את כפל המס למינימום המתחייב מפרשנותו התכליתית של סעיף 133(א)(3) לפקודת המכס.  

בית המשפט בחן, אפוא, את ההסכמים שבין התובעות לבין בעלות סימני המסחר, תוך שימת דגש על שליטת בעלות סימני המסחר על תהליך ייצור הטובין בכל מותג ומותג, וקבע כי התביעה הוכחה לגבי חלק מהמותגים. המכס נדרש, אפוא, לתקן את הודעות החיוב בהתאם, וכן להשיב לתובעות את המכס ששולם על ידן בגין מותגים אלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן חייב את המכס בהוצאות משפט בסך כולל של 95,000 ₪.  

לפסק דין זה יהיו השלכות על תיקים נוספים התלויים בבתי המשפט (חלקם בבתי משפט השלום וחלקם בבתי המשפט המחוזיים) ועל מקרים נוספים, שטרם הגיעו לבתי המשפט. 

רשות המסים תצטרך להחליט האם היא משלימה עם ההלכה שנקבעה בבית המשפט המחוזי או שיוחלט על הגשת ערעור לבית המשפט העליון, דבר שיביא לאי בהירות לגבי המצב המשפטי המחייב.