Amendment No. 19 to the Companies Law, 5759-1999 – A First Step Towards Correcting the Faults in the Area of Company Recovery .


דיני חדלות הפירעון בישראל אינם מוסדרים בחקיקה מודרנית מאוחדת. במקום זאת, הם מפוזרים בין מספר דברי חקיקה, התואמים זה את זה לפרקים, אך בנושאים אחדים מציגים כללים כמעט סותרים. מקורות החקיקה השונים כוללים הן חוקים העוסקים במישרין בהליכי חדלות פירעון והן הוראות חוק מתחומי משפט אחרים אשר מתייחסות לסוגיות ייחודיות לחדלות הפירעון של החייב.


החוקים העוסקים במישרין בהליכי חדלות פירעון הינם-פקודת פשיטת הרגל, התשמ"ד- 1984 המתייחסת להליך פשיטת הרגל של היחיד, פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 המסדירה את הליך הפירוק של חברות וחוק החברות, התשנ"ט-1999 בסעיף 350 המסדיר את הליך ההבראה של חברות.


הן פקודת פשיטת הרגל והן פקודת החברות הינן פקודות אשר חוקקו על ידי המנדט הבריטי בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת ועל כן ההסדרים הכלולים בהן, אשר לא עברו תיקון חקיקתי מאוחר יותר, אינם מתאימים למציאות החיים המודרנית. ההוראות המצויות בפקודות הינן מיושנות, לוקות בסרבול הליכים ובסרבול מינוחי והן רוויות בדרישות דיווח. מנגד הן אינן מרחיבות די הצורך בהסדרת מעמד הזכויות המהותיות של הנושים.


כאמור, הליך הבראת חברה מוסדר כיום בסעיף 350 לחוק החברות ובתקנות החברות (בקשה לפשרה או הסדר), התשס"ב- 2002 ועד לאחרונה סעיף זה היה דל ביותר ולא נתן מענה לסבך השאלות המשפטיות המתעוררות בהליכי הבראה (למעשה הוא התמקד מבחינה מהותית רק בהסמכת בית המשפט לצוות על הקפאת הליכים ובאופן אישור תכנית ההבראה).


ביום 17.01.2013 נכנס לתוקפו תיקון מס' 19 לחוק החברות (להלן :"תיקון 19"), אשר נועד ליתן מענה לכמה מהסוגיות בתחום הבראת החברות- הן סוגיות אשר כבר הוסדרו בפסיקה הענפה שהתפתחה במהלך השנים האחרונות ואשר נמצא שיש חשיבות לעגן אותן בחקיקה כדי להקנות ודאות והן סוגיות שטרם הוסדרו בפסיקה.


עיקרי תיקון 19


• הקניית כלים סטטוטוריים אפקטיביים יותר להתערבות בהליך גיבוש ההסדר- במסגרת כך קובע תיקון 19, בין היתר, כי שומה על בית המשפט להורות על קיום אסיפה נפרדת לנושים להם עניין משותף המובחן באופן מהותי מעניינם של יתר הנושים. בתוך כך אימץ המחוקק באופן חלקי בלבד את הנוהג אשר השתרש בפסיקה, המורה על סיווג הנושים לאסיפות סוג בהתאם לסולם הנשייה הקנייני. שנית, המחוקק אימץ לראשונה את עיקרון הכפייה אשר מקנה לביהמ"ש את הסמכות לכפות הסדר על אסיפות נושים המתנגדות לו. זאת בכפוף לשני תנאים, הראשון מחייב כי לכל הפחות מחצית מערך הנשייה המצטבר בכל אסיפות הסוג אישר את הסדר החוב. התנאי השני דורש שביהמ"ש ישתכנע, על בסיס הערכת שווי של מומחה מטעמו, כי ההסדר הוגן וצודק ביחס לאסיפות הסוג אשר התנגדו לו.


• עיגון בחוק של מנגנון ה"הגנה ההולמת"- עד כה נושים מובטחים שראו עצמם נפגעים מהקפאת הליכים יכלו לבקש מבית המשפט "הגנה הולמת". המונח היה כללי – ללא פירוט של ערך ההגנה ההולמת ומשמעותה המעשית. בתי המשפט אמנם התחשבו בנושים אך לא פיתחו מתודולוגיה מסודרת. החוק החדש קובע בצורה ברורה ומסודרת מהי הגנה הולמת וקובע את האיזון בין ההגנה על הנושים המובטחים לבין האינטרס להבריא את החברה בהקפאת הליכים. בין השאר, החוק כולל תוספת חקיקתית פרקטית, בכך שהוא מחיל את הקפאת ההליכים גם ביחס למגזר של ספקים שזכויותיהם מול החברה מוגנות במסגרת תניית שימור בעלות. התיקון מחיל על ספקים כאמור את ההוראות החלות לגבי נושים מובטחים, וקובע שהקפאת ההליכים חלה גם על ספקים אלה, בכפוף לאותה הגנה הולמת.


• נושא משרה בחברה יכול להתמנות כבעל תפקיד לתקופת ההבראה- אמנם לא היתה מניעה חוקית ממינוי כזה גם לפני תיקון 19 אך הפרקטיקה הייתה שנושא המשרה לא יתמנה כבעל תפקיד. בתיקון נקבע בצורה פוזיטיבית שנושא משרה יכול להיות גם בעל התפקיד. עם זאת, נקבע בחוק, כי מינוי כזה יבוצע רק אם שוכנע בית המשפט, לאחר שמיעת הנושים, כי הדבר יסייע להבראת החברה ולא יפגע בנושים. עוד נקבע, כי גם כאשר בית המשפט שוכנע שמינוי כאמור יסייע לחברה בהבראתה, יש הסתייגות ומנגנון הגנה: לצד בעל המשרה ימונה, ככלל, גם מפקח מטעם ביהמ"ש.


• התמודדות עם ספקים חיוניים וצדדים לחוזים שהחברה קשורה איתם לאורך זמן- מדובר בספקי תשתיות (חברת החשמל ותאגידי המים לדוגמה) או בספקים של מוצרים החיוניים להמשך הפעלת החברה ובצדדים לחוזים ארוכי טווח, שלמעשה אם עבודתם עם החברה תופסק – בגלל הליכי ההבראה – אין סיכוי להמשך הפעילות של החברה. התיקון יאפשר לחייב את הספק או את הצד השני לחוזה להמשיך ולתת את השירות. כל זאת מותנה בהענקת הגנות לספק או לצד השני לחוזה, שימנעו מהם הפסדים נוספים.


• קביעת מעמדו של מימון/אשראי חדש שניתן לחברה בתוך תקופת ההבראה- התיקון מתווה את האיזון בין המממנים החדשים לבין נושי העבר המובטחים של החברה, ומתנה את עדיפות המממן החדש בקיומה של הגנה הולמת.


• הסדרה חקיקתית של היחס שבין הבראת חברה לבין הליך הפירוק- זהו סעיף שצופה את האפשרות שלמרות הליך ההבראה, החברה בסופו של דבר תגיע לפירוק. החוק קובע איחוד בין הליך ההבראה להליך הפירוק, וקובע שמה שנעשה תוך כדי נסיון ההבראה דינו כדין ההליכים בפירוק. בנוסף נקבע הכלל, לפיו דיני הפירוק יחולו על הליכי הבראה.


לסיכום-

 

תיקון 19 הינו חשוב ובעל השלכות נרחבות על כל הצדדים הרלבנטיים בתחום הבראת החברות והוא מחייב את הצדדים לקיים הליך לימוד והסתגלות להוראותיו החדשות. יחד עם זאת, תיקון 19 מהווה רק צעד ראשון לתיקון הליקויים בדיני חדלות הפירעון ובתחום הבראת החברות ויצוין כי עבודה לתיקון חקיקה מקיף והסדרה כוללת של דיני חדלות הפירעון והבראת החברות נעשית בימים אלו במשרד המשפטים.