The agent is "in"; the distributor is "out".


לאחרונה, אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2010 (להלן: "החוק").

עניינו של החוק, הוא בהגנה על זכויותיו של הסוכן המסחרי במסגרת היחסים עם הספק שעימו הוא מתקשר. ככלל, ספק מתקשר בחוזה סוכנות עם סוכן, שבמסגרתו ניתנת לסוכן הרשאה רחבה ומתמשכת לנהל משא ומתן עם לקוחות בשמו של הספק לצורך מכירת הטובין, ולעיתים אף להתקשר עימם בחוזה מטעם הספק. בין הספק לסוכן לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד, ומשכך לא משולם לסוכן שכר חודשי, ואולם שכרו משולם לו בדרך אחרת, לא אחת באמצעות עמלה הנגזרת מסך שווי העסקאות שהוא היה מעורב בהם.

  לפי המצב המשפטי הנוהג כיום, הסכמי הסוכנות נבחנים על פי הדינים הכלליים, ובפרט על פי דיני החוזים, בהתאם למוסכם בין הספק והסוכן. משמעות הדברים היא שעל אף שהסוכן השקיע את זמנו ומרצו עבור הספק, הוראות החוק אינן מקנות לו זכויות עצמאיות (למעט אלו שהוגדרו בחוזה שבינו ובין הספק).

 דא עקא, מפאת העובדה שעד עתה לא היו קיימות הוראות דין ברורות ביחסים שבין הספק לסוכן, בפרט בכל הנוגע לסיום היחסים שביניהם (כמו למשל ביחס למשך ההודעה המוקדמת שעל צד אחד לתת למשנהו לצורך ההתארגנות שנדרשת עם סיום היחסים), נוצרו סכסוכים בין הצדדים אשר לא פעם נדונו בין כותלי בית המשפט. חמור מזאת, עקב חוסר ההסדרה בתחום, לא מתקיימת הרמוניה בפסיקת בתי המשפט בתחום, ולא פעם נוצרים פערים בין משך ההודעה המוקדמת אשר נפסקת על ידי ערכאות שיפוטיות שונות. למותר לציין, כי עסקינן במצב שאינו רצוי.

 לשם כך בא לעולם החוק דנן, אשר הולך כברת דרך לא מעטה, בהגנה על זכויות הסוכן כאמור.

כך למשל, במסגרת החוק נקבעו מועדים שונים, הקצובים בהתאם לתקופת ההתקשרות, כך שעל צד המעוניין לסיים חוזה סוכנות שלא נקבעה לו תקופה קצובה, להודיע מראש על כוונתו לסיים את החוזה, ולאפשר את תקופת ההתארגנות בהתאם למועדים אלו. כן קובע החוק, להגנת הסוכן, כי הצדדים לחוזה סוכנות רשאים לקבוע תקופות ארוכות מאלה הקבועות בחוק, ובלבד שתקופת ההודעה המוקדמת שתחול על סיום החוזה על ידי הספק, לא תהיה קצרה יותר מתקופת ההודעה המוקדמת שתחול על הסוכן. 

ואולם, דומה כי גולת הכותרת של החוק, לטובת הסוכן, היא בקביעה לפיה הלה יהיה זכאי לפיצוי מהספק עם סיום חוזה הסוכנות, בגין התקשרויות של הספק עם לקוחות חדשים ו/או על הגדלה משמעותית בהיקף עסקיו של הספק ביחס ללקוחות קיימים. ברם, לנוכח הקביעה הגורפת של הזכות לפיצוי שניתנה במסגרת ההצעה לסוכנים, מצנן החוק את קביעתו דלעיל וקובע כי בית המשפט יהיה רשאי להפחית או לשלול את הפיצוי אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן.  

ככלל מדובר בחוק ראוי ורצוי, אשר יסדיר את מערכת היחסים שבין ספק לסוכן, ומשעה שתקופת ההודעה המוקדמת הוסדרה בחוק, עשויות להצטמצם ההתדיינויות בפני הערכאות השיפוטיות בנושא זה. 

יחד עם זאת, החוק אינו חף מפגמים.  

כך למשל, קביעת הפיצוי משאירה כאמור פתח לבית המשפט להתערב ולצמצם את הסכומים כאמור, ומתעורר החשש אפוא כי הדבר יפתח את הגולל ביחס להתדיינויות משפטיות בנושא. במקום שבו מטרתו של החוק היא בהסדרת היחסים שבין ספק לסוכן, על מנת למזער התדיינויות משפטיות, ספק אם היה מקום להותיר כר נרחב לשיקול דעת בית המשפט.  

ואולם, דומה כי החולשה העיקרית של החוק היא במה שאין בו. החוק אינו מסדיר במסגרתו את זכויות המפיץ (מי שרוכש סחורה מיצרן במטרה לשווקה). כיום, הדין הנוהג ביחס למפיץ ד