"You can't see the relief for the experts" (the grounds for not appointing an examiner) (Article in Hebrew).

סעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות מחייב את בית המשפט, בטרם יאשר הוא הסדר פשרה במסגרת תובענה ייצוגית, למנות אדם בעל מומחיות בתחום בו עוסקת התובענה ("בודק"), אשר יבחן את סבירותו של הסדר הפשרה, כמו גם את יתרונותיו וחסרונותיו מבחינת כלל חברי קבוצת התובעים, אל מול הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית. עם זאת, מאפשר החוק לבית המשפט להימנע ממינוי בודק כאמור, במידה ולדעתו קיימים "טעמים מיוחדים" לכך.  

לכאורה, נראה סידור זה, אשר נקבע על ידי המחוקק, כדרך נוחה ונכונה להכריע בשאלת הגינותו וסבירותו של הסדר פשרה: ההסכם יובא בפני מומחה לדבר וזה, באבחת מטה קסמים ובסגולותיו כי רבות, יכריע בשאלה שהונחה לפתחו. האמנם?

מינוי בודק בידי בית המשפט והשלכות מינוי שכזה אינם עניין של מה בכך. על בית המשפט להקפיד כי הבודק שימונה יהיה אדם אשר אין לו יד ורגל לעניין הנדון. לכך יש להוסיף את 60 הימים אשר מעמיד החוק לרשות הבודק מעת מינויו, בטרם ימסור את חוות דעתו לידי ביהמ"ש. לא זו אף זו, מלאכתו של הבודק כרוכה בהוצאות, בהן שכרו בעד שירות זה - הוצאה נכבדה נוספת אשר מושתת על כתפי הצדדים שגם כך כורעות תחת נטלי ההתדיינות.
 

מכאן עולה השאלה: כלום נחוצה חוות דעתו של "מומחה" בכל בקשה לאישור הסדר פשרה? וביתר חידוד, האם עושה בית המשפט שימוש מספיק באותם "טעמים מיוחדים" בגינם מאפשר לו המחוקק להימנע ממינוי בודק?

ובכן, שאלת סבירותו והגינותו של הסדר פשרה נטועה כאמור, בעומקן של הערכות סיכון וסיכוי, המבטאות את המחלוקות העובדתיות והמשפטיות בשאלות החבות והנזק בין הצדדים לתיק. למותר לציין, כי הערכות אלו נגזרות בעיקרן מניתוח משפטי וככל שמדובר בניתוח משפטי גרידא ופחות בהיבטים לבר משפטיים, הרי שבית המשפט הוא הוא ה"מומחה" אשר לשירותיו יש להיזקק.

לא זו אף זו, על מנת להיטיב עם חברי קבוצת התובעים, לעיתים קרובות נושאים הסדרי פשרה בחובם הטבות ומבצעי הנחה מיוחדים, אשר מהווים נדבך חשוב בבחינת סבירותו של ההסדר, ולכן יש לעמוד על שוויים הכולל ועל טיבו של מנגנון יישומם. לעיתים קרובות עוד יותר, מדובר בחישובים אריתמטיים פשוטים יחסית, אשר יכולים להתבצע בנקל על ידי שופטי בית המשפט המלומדים בלא צורך בסיוע כזה או אחר. ברי, כי במקרי קצה, כאשר מדובר בחישובים כלכליים מורכבים ומסובכים, או אז ורק אז יש מקום להיעזר בשירותיו של איש מקצוע הבקיא במלאכה זו, שיוכל להיות לעזר לביהמ"ש.

יתרה מכך, לעיתים, על אף שמונה בודק ולאחר שזה  בדק את הסדר הפשרה לעומקו ומצאו ראוי, הוגן וסביר, מסתייג בית המשפט מממצאיו ובוחר בדרך שונה לפיתרון הסוגיה (ראו: בש"א (י-ם) 5735/04, שם קבע בית המשפט, בניגוד לדעת הבודק שמינה, כבוד הנשיא (בדימ'), ורדי זיילר, כי הסדר הפשרה אינו מקדם את תכליותיה של התובענה הייצוגית וכי תרומתו לאינטרס הציבור הינה מזערית, אם בכלל קיימת). ודוק: אם אין בחוות דעתו של הבודק, אשר מונה אד הוק על ידי בית המשפט, ושעל הכרוך במינויו כבר עמדנו לעיל, כדי להסיר כל ספק באשר לסבירותו והגינותו של ההסדר, אזי במה הועילו חכמים בתקנתם?

על הגינותו של הסדר פשרה ניתן ללמוד גם מיחסם של הנוגעים בדבר אליו. ובמה דברים אמורים: סעיף 18(ד) לחוק מעניק בידי אדם הנמנה עם הקבוצה שבשמה הוגשה בקשה לאישור הסדר פשרה, היועץ המשפטי לממשלה ומספר גופים ציבוריים נוספים, רשות להגיש לבית המשפט התנגדות להסדר הפשרה. ניתן אם כן להניח בזהירות המתבקשת, כי ככל שלא יוגשו התנגדויות כאמור לפתחו של בית המשפט, הרי שיהיה בכך כדי לתת גושפנקא חיובית להסדר וממילא, כדי להחליש ואף לייתר את הצורך במינוי בודק.

בסיכומם של דברים נדגיש, כי אין בנאמר משום כוונה להמעיט בחשיבותה של בדיקת הסדר פשרה לפני ולפנים, בטרם יאושר על ידי ביהמ"ש, נהפוך הוא, אולם במקרה דעסקינן, שלא כמאמר חז"ל, על מלאכה זו להיעשות דווקא בידי הצדיקים - שופטי בית המשפט הנכבדים - ולא בידי אחרים.