The State as a party in a class action (Article in Hebrew).

בתאריך 29.8.11 נתן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (הרכב הנשיאה, כבוד השופטת דורית בייניש), פסק-דין עקרוני, בעתירה לביטול סעיפים מחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "החוק"), שהמשותף להם הוא הגבלת יכולתו של הפרט להגיש תביעות ייצוגיות כנגד המדינה ורשויותיה (בג"ץ 2171/06 שני כהן ואח' נ' יו"ר הכנסת ואח').
 

קצפם של העותרים יצא על סעיפי החוק המקנים למדינה ולרשויותיה מעמד מיוחד, הבא לכלל ביטוי בעניינים הבאים: בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית המופנית להשבת כספים, בעילה של גבייה לא חוקית, אם הרשות הודיעה כי מכאן והלאה היא תחדל מגבייה זו; לחילופין, היה ואושרה התובענה הייצוגית כאמור, בהנחה שהרשות בחרה לנהל את הגנתה ונמצאה חייבת בדין, לא תחוייב הרשות בהשבה של כספים לגבי תקופה העולה על 24 חודשים; לא ניתן להגיש כנגד המדינה תובענה ייצוגית בגין כל עילה (ובכלל זה עוולות חוקתיות מסוימות), ובפרט לא בגין נזק שגרם צד שלישי, כתוצאה מאי-הפעלת סמכות פיקוח או אכיפה על ידי הרשויות; במסגרת הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, בית המשפט ישקול גם את הנזק שעלול להיגרם מאישור וניהול התובענה הייצוגית כנגד המדינה, וזאת ביחס לתועלת הצפויה לצמוח מהליך זה.
 

העותרים - אשר אחת מהם הגישה תובענה ייצוגית להשבת תשלום שנגבה ממנה (ומהקבוצה אותה היא חפצה לייצג) שלא כדין, עבור השתתפות בבחינת בגרות והשאר הם אסירים ועצירים אשר לנו בבתי הכלא ובבתי מעצר ללא מיטה ובניגוד לדין ולטענתם הם מנועים מהגשת תובענה ייצוגית בעניין זה - טענו כי החוק מגביל באופן בלתי מידתי את זכות הגישה לערכאות ופוגע בזכות לקניין ולשוויון.
 

המשיבות טענו, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, כי לעותרים אין ומעולם לא הייתה זכות חוקתית קנויה להגשת תובענות ייצוגיות כנגד המדינה. כן טענו המשיבות, כי אין לגזור מן הזכות החוקתית לגישה לערכאות, זכות להגשת תובענות ייצוגיות דווקא וכי גם אם קיימת "זכות" להגשת תובענות ייצוגיות, הרי שהיא נולדה בחקיקה והוגבלה בחקיקה, בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה, כמצוות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (עליו משליכים העותרים את יהבם).
 

בית המשפט לא מצא שזכות הגישה של העותרים לערכאות קופחה, זאת משעה שפתוחה בפניהם הדרך להגיש תביעות אישיות כנגד המדינה. זכות הגישה לערכאות איננה מקנה לפרט זכות לתבוע בגין כל דבר ועניין, תחת האכסניה של הליך מסוים דווקא (כך למשל, ישנם עניינים אשר אינם מתאימים להתברר במסגרת המרצת פתיחה, סדר דין מהיר, סדר דין מקוצר ועוד). בית המשפט פסק, כי החוק מעולם לא התיימר להקנות למאן דהו זכות מהותית להגשת תביעה ייצוגית, אלא אך להסדיר רשימה סגורה של נושאים ותחומים, אשר לגביהם ניתן יהיה להגיש תובענה ייצוגית בישראל. בית המשפט אף הבהיר, כי כפי שכבר נפסק על ידו בעבר, התובענה הייצוגית איננה מהווה זכות מהותית במשפט, אלא שהיא בעיקרה כלי דיוני. כן קבע בית המשפט, כי בדומה לזכויות יסוד אחרות, גם זכות הגישה לערכאות איננה מוחלטת והמחוקק מצא לנכון להגבילה בחוקים שונים, כגון דיני ההתיישנות, תשלום אגרות ועירבון ואף, לענייננו, בחוק (שעולה בקנה אחד, במקרה זה, עם פסקת ההגבלה). 

באשר להבחנה הקיימת בחוק בין המדינה לבין בעל דין אחר, נפסק, כי בהחלט יכולות להיות השקפות שונות בעניין זה, אך משלא נפגעת זכות חוקתית באורח בלתי מידתי, נותרות השגותיהם של העותרים כשאלות המתאימות לדיון במישור המדיניות החקיקתית הראויה, במובחן מן המשפט החוקתי הפוזיטיבי.
  
בנסיבות המקרה, נראה כי פסק-דינו של בית המשפט מוצדק. החוק שומר על איזונים ראויים בכל הנוגע להגשת תובענות ייצוגיות כנגד המדינה המהווה, להבדיל מן הפרט, גוף הפועל וגובה כספים למטרות ציבוריות. כך למשל, החוק יוצר תמריץ למדינה להפסיק את הגבייה הבלתי חוקית לאלתר עם הגשת התביעה והוא מרתיע מפני גבייה כזו בדרך של פסיקת הוצאות משפט גבוהות וגמול לתובע הייצוגי. בד בבד, בפני הפרט פתוחה הדרך להגיש תביעה אישית כנגד המדינה.
 

יתרה מכך, החוק שם סכר שנועד למנוע את הצפת בתי המשפט בתביעות ייצוגיות ובזבוז של כספי ציבור בהתמודדות עמן ועם תוצאותיהן. החוק מתאים במיוחד לאקלים הישראלי, שבו הגשת תביעות סרק ייצוגיות בגין עניינים של מה בכך, הוא עניין שבשגרה. לעלויות הכבדות שנגרמות למדינה בגין ההתמודדות עם תובענות ייצוגיות ותוצאותיהן, קיים מחיר גבוה המגולגל בסופו של דבר בחזרה לכיסו של האזרח, בדמות מסים. 
 

בסופו של דבר, גם אם נאמר כי החוק איננו חף מפגמים, הדרך הראויה לשנותם היא במסגרת דיון בבית המחוקקים, תוך התחשבות בכלל האינטרסים המתנגשים הנוגעים בדבר, אך לא במסגרת עתירה לביטולם המוחלט של סעיפי חוק.