New trend in relation to approval of settlement arrangements in class actions (Article in Hebrew).

עד לאחרונה, נהגו בתי המשפט לדחות בקשות לאישור הסדרי פשרה במסגרת הליכי תובענות ייצוגיות, כשהגיעו למסקנה כי אין בהסדר כדי להגן נאמנה על אינטרס הציבור. היטיב לבטא גישה זו, כבוד השופט ענבר מבית המשפט המחוזי בירושלים, בהחלטה שנתן במסגרת ת.א. 6195/04. באותו עניין, הצרכן רכש מכשיר DVD אשר פורסם כי יוצר על ידי חברה בעלת מוניטין רב. בדיעבד, התברר כי החברה אינה קיימת וכי המכשיר יוצר על ידי חברה אחרת שרכשה את זכויות השימוש בשם המותג של אותה חברה. למרות שמומחה אשר מונה מטעם בית המשפט לצורך בדיקת הסדר הפשרה, כבוד השופט בדימ' ורדי זיילר (נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים לשעבר), קבע כי יהיה זה נכון וראוי לאשר את ההסדר אליו הגיעו הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת הצדדים לאשרו, מאחר ולדעתו לא הייתה בו תרומה של ממש בהושטת סעד לנפגעים - כלל ציבור הצרכנים.

בפסק-דין שניתן לאחרונה (24.5.09) הלך בית המשפט המחוזי בת"א כברת דרך נוספת ויצק תוכן נוסף למושג "אינטרס הציבור". בית המשפט דחה בקשה בהסכמת הצדדים לאשר הסדר פשרה במסגרת הליך של תובענה ייצוגית (ת.א. 1729/06), והפעם, בין היתר, משיקולים של הגנת הנתבע, באותו מקרה תאגיד מזון. לטענת התובע, תאגיד המזון הטעה את ציבור הצרכנים, בכך שהפחית ממשקל אריזות מוצרי ופלים ששווקו על ידו, מבלי שדבר ההפחתה הובא לידיעת ציבור הצרכנים, כאשר גודל האריזה נותר זהה ומחירה לא הוזל. בית המשפט קיבל את טענות תאגיד המזון אשר הועלו במסגרת התשובה שהגיש לבקשת התובע לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, ובכלל זה כי לתובע כלל לא עומדת עילת תביעה אישית או ייצוגית וכי לתובע לא נגרם נזק כלשהו - זאת מאחר וההפחתה ממשקל האריזות התבטאה בגריעת כשני גרם של קרם מכל ופל (ולא בגריעה מכמות הופלים שבאריזה) ולאחר שהתברר כי הנאת הקבוצה אותה מייצג התובע מן המוצר לא נפגמה בצורה כלשהי. יתרה מכך, בית המשפט מצא כי בקשת התובע לאישור תביעתו כתובענה ייצוגית הוגשה כלאחר יד ומבלי שהונחה לה תשתית ראייתית מתאימה.

בית המשפט המשיך וקבע כי המדובר ב"תביעת סרק" (בזו הלשון) שנועדה לנצל את שאיפת הנתבע, התאגיד, להימנע מהוצאות ניהול ההליך ומפרסום שלילי, גם כאשר ברור לו כי התביעה שהוגשה כנגדו הינה חסרת סיכוי. למעשה תקדימיותה של ההחלטה, מתבטאת בכך שבית המשפט ראה לנכון להגן על התאגיד, בקובעו כי יש להרתיע את ציבור הצרכנים מפני הגשתן של תביעות סרק, שמטרתן היא לרתום את מוסד התובענות הייצוגיות לצרכי התעשרות קלה ומהירה, על חשבונו של התאגיד הנתבע ובסופו של דבר על חשבון הציבור כולו.

חוק התובענות הייצוגיות החדש אשר חוקק עלי ספר בשנת 2006 הביא להקלה בתנאים להגשת תביעה ייצוגית. המחוקק לא צפה כי השינוי בחוק, אשר נועד להיטיב עם הציבור, יוביל לתופעה שלילית של הגשת תביעות סרק מרובות כנגד תאגידים. התאגיד אשר מוצא עצמו נאלץ להתמודד עם פרסום שלילי, הוצאות משפט גבוהות ובזבוז זמן ניהולי יקר לצורך הטיפול בתובענה - גם אם המדובר בתביעת סרק - מעדיף פעמים רבות להגיע להסדר פשרה עם התובע. בסופו של יום, התאגיד המסחרי עלול לגלגל את הוצאות ההליך המיותר בחזרה אל הציבור, בדרך של העלאת מחיר השירותים או המוצרים אותם הוא מוכר. וכך, המחוקק אשר בא לברך יצא מקלל. החלטת בית המשפט המחוזי הציבה למעשה רמזור אדום בפני התובעים המייצרים את אותו מבול של תביעות חסרות בסיס, אשר תוצר הלוואי שלהן הוא פגיעה כלכלית בתאגיד המסחרי ולבסוף בכלל הציבור.

לסיכום, להבדיל מן העבר, בו השיקול המרכזי בבחינת בקשה לאישור הסדר פשרה בהליך של תובענה ייצוגית היה הלימות הסעד לו יזכה הצרכן ביחס לעוול אשר נגרם לו, הרי שמן הרוחות החדשות המנשבות מן הערכאות השיפוטיות, ניכר כי כיום, שיקול כבד-משקל נוסף יהא, האם ההסדר פוגע באופן בלתי מידתי בתאגיד המסחרי הנתבע - למשל כאשר המדובר בהסדר פשרה שהושג במסגרת "תביעת סרק" – שאז כמוהו כפגיעה בצרכן עצמו, אשר עלויות ניהול ההליך היקרות יגולגלו בסופו של יום אל פתחו.