The State as "one of the people" in arbitration proceedings (Article in Hebrew).

הנחייתו הארכאית של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה ככלל, סכסוכים בהם מעורבת המדינה יוכרעו בהליכים שיתנהלו בבתי המשפט ולא בבוררות פרטית - מטעמים ממלכתיים של שקיפות, חוסר רצון למסור הכרעות מהותיות שיש בהן כדי להשפיע על כלל הציבור לגורם פרטי וחשש מהיעדר האפשרות להגיש ערעור על פסק-בורר - קיבלה תפנית חדה.
 

מעתה, מנחה היועץ המשפטי לממשלה את כפופיו, לשקול בחיוב למסור את ההכרעה בסכסוכיה המשפטיים של המדינה לבורר, ובפרט כאשר המדובר בעניינים בעלי אופי אזרחי-עסקי, בסוגיות שכדאי לבררן בפני מומחה בעל ידע מקצועי, בתיקים אשר עדיף ללבן בהליך שאינו פומבי ובפלוגתאות אשר לבעל הדין בהן קיימת מערכת יחסים עסקית ארוכת טווח עם המדינה (ספק אזרחי למשל). לעומת זאת, כאשר המדובר בעניינים הכרוכים בהפעלת סמכות שלטונית של המדינה ושאלות ציבוריות עקרוניות שלהכרעה בהן ישנה השלכה חברתית, תמשיך המדינה לנקוט במדיניותה הישנה והשמרנית.

שינוי המדיניות שהכתיב היועץ המשפטי לממשלה, מייצג גישה פרגמאטית, המכירה ביתרונות הליך הבוררות ככלי ליישוב סכסוכים, בעולם מסחרי מודרני, בו המדינה נוהגת, כעניין שבשגרה, להתקשר בחוזים עם גופים מסחריים.

אמנם, ניתוב תיקים בהם מעורבת המדינה להליכי בוררות פרטיים, יביא לידי כך שהמדינה תצטרך לשאת בתשלום שכר טרחתו של הבורר, בעוד שכאשר המדינה היא צד להליך אזרחי לא מוטלת עליה חובה לשאת באגרת בית המשפט. ברם, הפניית המחלוקות בהן מעורבת המדינה להליכי בוררות, תביא להפחתת העומס העצום הרובץ על מערכת בתי המשפט, לחסכון של זמן שיפוטי יקר ואולי אף להפחתת התקציבים הדרושים למערכת בתי המשפט. הפחתת כמות התיקים הנדונים במערכת בתי המשפט, תביא גם לרווחה חברתית, שתתבטא בבירור תיקים באופן מהיר יותר. 

יתרון נוסף הטמון בהנחייתו החדשה של היועץ המשפטי לממשלה, הוא זירוז מתן ההכרעות בסכסוכים בהם מעורבת המדינה. כך לדוגמא, אם פלוני חב סכומי כסף גדולים למדינה, תוכל האחרונה לפעול למימושם בתוך זמן קצר ובאופן שיימנע גרעון תקציבי הולך וגדל. הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר המדובר בצד שיתקשר עם המדינה בחוזה לאספקת מוצר או למתן-שירות, אשר יכלול מראש תניית בוררות מוסכמת, לפיה כל סכסוך בין הצדדים יימסר להכרעת בורר (מוסכם במידת האפשר) אשר ייתן את פסק-הבוררות בתוך זמן קצר. ואכן, לאור האמור, ממליץ היועץ המשפטי לממשלה, כי המדינה תבחן את האפשרות לשבץ תניות בוררות בהסכמים שהיא צד להם.
בפרקטיקה זו, יש אף כדי להגביר את האמון שיתנו גופים מסחריים במדינה כצד לעסקה. זאת מאחר ובמידה ותתגלע מחלוקת ביחס לחוזה, הרי שהגוף המסחרי יוכל להיות סמוך ובטוח כי היא תיפתר במהירות ולא בדרך מייאשת של סחיבת רגליים ארוכת שנים במסדרונות בתי המשפט.

בצד כל היתרונות הטמונים בהליך הבוררות כאמור, נשאלת השאלה אם המדינה תשכיל לנצל אותם בפועל. לעתים, יתכן כי הנתק הארגוני-מינהלתי הקיים בין הגופים הממשלתיים וההפרדה המובנית בין התקציבים של משרדי הממשלה השונים - למשל בין משרד המשפטים לבין משרד ממשלתי אחר - יגרמו להיסוס במסירת ההכרעה במחלוקות בהן המדינה מעורבת לידי בורר פרטי משיקולים תקציביים של משרד כזה או אחר. אומנם הוצאות משרד המשפטים יפחתו כתוצאה מכך שסכסוכים ינותבו ממערכת בתי המשפט לפתחו של בורר (שהרי בעקיפין יש בכך כדי לפנות את זמנו של שופט אשר משכורתו משולמת על ידי הממשלה), מאידך הוצאותיו של המשרד הממשלתי המעורב בהליך הבוררות מן הסתם יגדלו.

אין אלא לקוות כי המדינה תשכיל ליישם את הנחייתו החדשה של היועץ המשפטי לממשלה תוך ראיה אינטגרטיבית של החסכון בעלויות מחד אל מול הגידול בהוצאות מאידך לרווחת הציבור כולו.