Non-Recognition of Financing Expenses a Distribution of Dividends to Shareholders (Article in Hebrew).

לעתים קרובות חברות נזקקות לשירותי מימון בנקאיים בכדי לחלק דיבידנדים לבעלי מניותיהם. הכרה בהוצאות המימון הינה משמעותית היות והיא מפחיתה את עלות מהלך חלוקת הדיבידנד לחברה. נושא זה נדון בפסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון בענין פז גז חברה לשיווק בע"מ נ. פקיד שומה למפעלים גדולים (ע"א  6557/01).

במהלכו של מיזוג בין שתי חברות גז, נוצר הצורך להשוות את שוויין של שתי החברות המתמזגות, כך שכל אחת מן החברות המתמזגות תהווה 50% מן החברה החדשה שתוקם. הדרך אשר נבחרה לשם כך הייתה להקטין את שוויה של החברה הגדולה יותר, כך שלאחר המיזוג יחזיקו בעלי מניותיה ב-50% מהון המניות של החברה החדשה.

מהלך זה בוצע על ידי חלוקת דיבידנד לבעלי המניות.  לשם כך, נטלה חברת הגז הלוואה בנקאית, וחילקה דיבידנדים לבעלי מניותיה. לאחר המיזוג נטלה על עצמה החברה החדשה את התחייבויותיהן של החברות המתמזגות בגין ההלוואה האמורה וביקשה לנכות את הוצאות המימון אותם שילמה על קרן ההלוואות. פקיד השומה סירב להתיר את הניכוי כהוצאה מותרת.

בית המשפט המחוזי שדן במחלוקת התיר את ניכוי הוצאת המימון. בית המשפט העליון הפך את קביעתו, בהחליטו כי הריבית על הלוואה שנלקחה לשם חלוקת דיבידנד לא תוכר כהוצאה מוכרת בניכוי, היות וכספי ההלוואה לא נוצלו לשם ייצור הכנסה אלא לשם מתן הטבה לבעלי המניות של החברה.
 
כך, להבדיל מהלוואות אשר ניטלו לשם תפעול העסק אשר הותרו בניכוי, היות ונמצא קשר בינן לבין הפקת הכנסות (כגון: רכישת מלאי, תשלום דמי שכירות או תשלום משכורות), הוצאות המימון בגין הלוואה אשר ניטלה לשם תשלום הדיבידנד לא הוכרו, משום שחלוקת הדיבידנד אינה תורמת לייצור הכנסתה של החברה. עם זאת בית המשפט לא סגר לחלוטין את האפשרות לטעון כי קיימים מצבים בהם ראוי יהיה להתיר הוצאה זו, בהתאם לנסיבות.

פסיקה זו יוצרת קושי משמעותי לחברות המחלקות דיבידנד, היות ולעתים קרובות חברות משקיעות את רווחיהן בהמשך הפעילות השוטפת או בהרחבתה, וקיום רווחים אינו מצביע בהכרח על קיום עודפים בתזרים המזומנים, דבר היוצר קושי תזרימי בעת חלוקת הדיבידנד.

יתר על כן, כפי שטען בא כח חברות הגז בפני בית המשפט העליון, אין הבדל מעשי בין מצב בו נלקחה ההלוואה לתשלום הדיבידנד, למצב חלופי שבו חברה מחלקת את הדיבידנדים לבעלי מניותיה מתוך כספים פנויים, ונוטלת זמן מה לאחר מכן הלוואות לשם מימון פעילותה.

ואכן, הפרדת זמנים מעין זו בין מועד חלוקת הדיבידנד לבין מועד נטילת ההלוואה עשויה להיות טענה טובה מצד הנישום, אשר תקשור את ההלוואה לפעילות השוטפת של החברה, ועשויה להוות תכנון מס, אשר יאפשר את ניכוי הוצאות המימון.

פסק הדין של בית המשפט העליון עורר ביקורת רבה מצד גופים מייצגים כמו לשכת רואי החשבון והביא לפנייה למנהל רשות המסים על מנת לבחון כיצד לצמצם את השלכות פסק הדין.