Attribution of a Company’s Debts to a Shareholder or Director - When? (Article in Hebrew)

ספק מתקשר עם חברה בחוזה לאספקת שירותים או מוצרים. הספק ממלא את חלקו ועומד בהתחייבויותיו, אך בבוא יום התשלום מתחוור לו, כי מצבה הכלכלי של החברה לא מאפשר לה לפרוע את החוב. הספק, שכל רצונו הוא לקבל את הגמול שלו הוא זכאי, נותר וידיו על ראשו, באשר הוא איננו יכול להיפרע מהחברה בשל מצבה, ואף אינו יכול להיפרע מבעלי המניות של החברה או ממנהליה בשל עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

בפסק דין מן העת האחרונה נקבע על ידי בית המשפט העליון (יצהרי ואח' נ' טל אימפורט), כי מנהל חברה, או כל אורגן אחר של החברה, לא יוכל להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה נזיקין כלפי נושה של החברה. בפסק הדין דובר במנהל של חברה אשר ידע כי מצבה הכלכלי של החברה בכי רע וכי יש סיכוי סביר כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, אך למרות זאת המשיך והתקשר עם ספקים תוך יצירת מצג של "עסקים כרגיל". בשל כך, הטיל בית המשפט העליון על אותו מנהל אחריות אישית לחובו של הספק.

קביעה זו של בית המשפט פותחת פתח חדש בפני נושים חוזיים של תאגיד שאינו בר פירעון, להיפרע ממנהליו. מזה למעלה מעשור, ההלכה השלטת בבתי המשפט הייתה שיש להבחין בין נושה של חברה שהתקשר עימה בחוזה רצוני, ובין נושה נזיקי של חברה, שחבות החברה כלפיו נוצרה שלא מרצונו. כאשר מדובר בנושה חוזי, קבעה ההלכה, כי אין לאפשר פירעון ישיר ממנהלי החברה, אלא אם כן קיים בחוזה סעיף מפורש אשר מאפשר זאת או בנסיבות קיצוניות של תרמית. הרציונל היה, שמי שהתקשר בחוזה, עשה זאת מרצונו החופשי, תוך שלקח בחשבון את מכלול הסיכונים הרלוונטיים הנלווים לפעילות המסחרית ושיקלל אותם בתוך החוזה. לו חפץ בכך, היה אותו נושה יכול לדרוש שהחוזה יכלול אחריות אישית של מנהל החברה, או כל אורגן אחר של החברה, לפירעון החוב. לעומתו, הנושה הנזיקי לא רצה להתקשר עם החברה והפך לנושה בעל כורחו.

בפסק דינו, שינה בית המשפט העליון את ההבחנה הדיכוטומית ששררה עד כה. נקבע, כי כאשר נושה התקשר בחוזה עם חברה בנסיבות בהן מנהל החברה ידע, או היה צריך לדעת, כי קיימת הסתברות גבוהה לכך שהחיוב אותו נטלה החברה לא יכובד על ידה, אך הסתיר זאת ויצר מצג כי החברה בעלת כושר פירעון, יש לאפשר לנושה להגיש תובענה אישית כנגד מנהל החברה. זאת כיוון שבדומה לנושה הנזיקי, גם הנושה החוזי שהתקשר עם החברה בהתבסס על המצג, לא יכול היה לשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים שעל צד לחוזה לשקול בבואו להתקשר בחוזה.

בנוסף, נקבע כי את אחריותו האישית של מנהל החברה במקרים כגון אלו ניתן לבסס אף על חובת תום הלב. חובת תום הלב הינה מקור משפטי שאינו נזיקי טהור ואף אינו חוזי טהור, אלא הוראת יסוד במשפט הישראלי המקימה את חובתו של כל פרט לנהוג ביושר ובהגינות בחברת בני האדם, והיא חלה גם על מנהל של תאגיד, שהתקשר בשמו של התאגיד. כאשר יצר מנהל החברה בפני הנושה מצג, לפיו מצבה הפיננסי של החברה איתן וכי אין לו כל סיבה לדאגה באשר לכיסוי החוב, הגם שידע כי למעשה מצבה הפיננסי של החברה לא יאפשר לה לעמוד בחיוב, הפר אותו מנהל את חובת תום הלב ובשל כך מוטלת עליו אחריות אישית לכיסוי חובו של הנושה. 

אותה חובת תום לב, שימשה את בית המשפט העליון לא מכבר (בן אבו נ' דלתות חמדיה) כאמצעי להטלת אחריות אישית על בעל מניות לפירעון חוב של חברה, בנסיבות דומות בהן בעלי החברה הם אלו שיצרו כלפי הנושים את מראית העין לפיה החברה הינה בעלת כושר פירעון וגב כלכלי איתן, בעוד שבפועל אין ידה משגת לשלם את חובותיה. כאשר זיהה בית המשפט שבעלי החברה עברו את הגבול בין ניסיון רגיל של בעל עסקים הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין נטילת סיכון בלתי סביר המלווה בחוסר תום לב, ראה הוא לנכון להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולייחס לבעלים את חובותיה של החברה כלפי נושיה. 

בפסקי דין אלה, ואחרים כמותם, נרתם בית המשפט העליון למנוע את ניצולו לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, בעודו משדר למנהלי החברה ולבעליה את המסר לפיו הם אינם יכולים להתחמק מאחריות למעשיהם, רק מכיוון שהם פועלים בשמו של תאגיד.