Wind of change in the interpretation of contracts (Article in Hebrew).

כיצד יפרש ביהמ"ש הסכם - ראשית על פי לשונו, ורק אחר כך לפי הנסיבות שליוו את יצירתו, או שמא יש לבחון את הנסיבות ואת לשון החוזה יחדיו? מאחורי שאלה זו מסתתר דיון אמוציונלי ורב השלכות, אשר קולותיו מהדהדים זה זמן רב ברחבי עולם המשפט, אולם השפעותיו ניכרות באופן ישיר בכל רובדי העולם העיסקי, שהסכמים ואופן קיומם מהווים את לחם חוקו.
 

עד לפני 15 שנים, נהוגה הייתה בישראל שיטת הפרשנות הדו- שלבית של החוזה, המעוגנת אף בחוק החוזים. בית המשפט נהג להסיק את כוונת הצדדים לחוזה קודם על פי נוסחו ולשונו של החוזה. רק אם לא ניתן היה לאמוד את כוונת הצדדים מלשון החוזה, פנה ביהמ"ש לפרשו לפי אלמנטים ונסיבות חיצוניים לו. בשנת 1995, במה שכונה לימים הלכת אפרופים, הפך בית המשפט העליון בדרמטיות את גישתו, וקבע כי  פרשנות הסכם על ידי ביהמ"ש תיעשה בשלב אחד בלבד; ביהמ"ש יעמוד על כוונת הצדדים לחוזה כפי שהיא עולה הן מלשון החוזה והן מנסיבותיו החיצוניות. יתרה מזאת, במידה ולא ניתן לעמוד על התכלית של החוזה מכל אלו, יפרש בית המשפט את החוזה לאור תכליות אובייקטיביות כלליות של הגינות מסחרית, תום לב וסבירות של חוזים מאותו סוג. הלכה זו אושררה על ידי בית המשפט העליון בדיון נוסף בהרכב מורחב וחריג של תשעה שופטים בהלכת ארגון מגדלי הירקות ב-2006, מה שהעניק לה משנה תוקף בשנת ה-11 לקיומה.
משמעותה של "הלכת אפרופים" היא שלעיתים יכול חוזה להתפרש בביהמ"ש באופן שאינו עולה בקנה אחד עם לשונו, אף אם היא מפורשת. וכאילו לא די בכך, יכול ביהמ"ש להרחיק אף מעבר לכוונת הצדדים המקורית, ולקרוא לתוך ההסכם תכליות אובייקטיביות שונות, אף אם אין הן עולות לא מלשון החוזה ולא מן הנסיבות. גישה זו, מעניקה מידה רבה ביותר של שיקול דעת בידיו של בית המשפט להתערב בחוזה אשר אליו הגיעו הצדדים בכוחות עצמם, ולקרוא אל תוך החוזה סעיפים שכלל לא היו חלק ממנו. בעולם הפרקטיקה, ניכר מאז ועד היום זעזוע רב מהלכת אפרופים וביקורת שזכתה לתמיכה של אנשי אקדמיה שונים. הטענות הן לפגיעה קשה בעקרון חופש החוזים ובאוטונומיית הרצון של הצדדים. כמו-כן,  נטען כי גישת "אפרופים" זו יוצרת חוסר וודאות במועד כריתתם של הסכמים, שכן במועד זה, על אף מאמצי הצדדים להשתמש בהסכם בלשון ברורה וחד משמעית, לא יכולים הם לדעת כיצד יבחר ביהמ"ש לפרש את הסכמתם ביום פקודה.
על אף הביקורות הרבות והנוקבות, שמרה "הלכת אפרופים" על בכורתה. כעת מסתמן כי שופט ביהמ"ש העליון יורם דנציגר, בדרך של הערות אגב, מבקש להחזיר "עטרה ליושנה", ולחזור לגישת הפרשנות המקורית, הגישה הדו שלבית. בסדרה של פסקי דין (לוי נגד נורקייט, בלום נגד אנגלו סכסון, בויאר נגד עזבון מרמלשטיין, פוארסה נגד פוארסה) גרס דנציגר, כי הלכת אפרופים כביכול לא התכוונה מעולם לחול מקום שלשון החוזה ברורה. במקרה אחד, נתנו חברי ההרכב את הסכמתם לפסק דינו של דנציגר, אולם מאוחר יותר נשמעו קולות כי אלו לא הבחינו בניסיונו לחתור תחת הלכת אפרופים. במקרה אחר הסתייגו במפורש חברות ההרכב האחרות, בהן השופטות בייניש, נאור ופרוקצ'יה מקביעתו של דנציגר, והדגישו כי הלכת אפרופים בעינה עומדת. הצד השווה לכל פסקי דין אלו הינו שנראה היה שכל מקום בו הבחינו חברי ההרכב האחרים ב"פוטש" של דנציגר הם יצאו חוצץ כנגדו.
בפס"ד שניתן לאחרונה -  בלמורל השקעות בע"מ נגד ירון כהן – ניתן לחוש ברוח מסויימת של בשורה. הש' דנציגר כהרגלו ממשיך ומציג את

 עמדתו בעניין הפרשנות, אולם לשם שינוי הש' ריבלין אינו פוסל את דעתו של דנציגר על הסף אלא מביע הסכמה מסוייגת. במסגרתה על אף שהוא שב וחוזר על תמיכתו בהלכת אפרופים, כותב ריבלין כי "אין לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו", "קיימת חזקה לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה", וכי "אין להוסיף תנאים שהצדדים לא הסכימו לגביהם בשעת התקשרותם".
בדברים שנשא דנציגר לפני מספר חודשים באוניברסיטת חיפה תיאר זאת כך: "יש כאן תנועה בכיוון רצוי. לבתי משפט שלום ומחוזי יש על מה להסתמך, כל אחד יעשה לפי דעתו. אני הספקתי לקבל ביקורת ישירה ועקיפה מחבריי בבית המשפט העליון וממקומות אחרים, וזה בסדר גמור. השיח החדש מתקיים, ואני מאוד שמח על כך".
מהבחינה המשפטית והעסקית, על אף שהלכת אפרופים לא נהפכה, נראה כי נפתח הפתח למתדיינים לטעון בפני ביהמ"ש כי במקום שלשון

ההסכם ברורה אין להזדקק לנסיבות החיצוניות או לפרשנות אובייקטיבית. יחד עם זאת, קשה לומר כי השופט דנציגר החזיר את הוודאות לצדדים. השאלה שעומדת בפניהם כעת בעמימותה היא באיזו גישה יבחר ללכת אותו ביהמ"ש לפניו מגיע הסכם ובו טענת פרשנות: לפי גישת אפרופים או לפי גישת דנציגר.